לילה שקט. אני יושב מול המסך, ובו פרשים דוהרים בערבות מונטנה. הסדרה "ילוסטון" מתנגנת, ואני – נדב דהן, יזם, אבא ועצלניסט גאה – נשאב אל חיי הקאובויים המודרניים על המסך. משהו בי נדלק, כמו אש מדורה ישנה. מסתבר שסיפור על משפחת דאטון ובוקרים עקשנים יכול להצית בי שאלות על איך אני חי, במה אני מאמין, ולאן אני רוכב. הקאובוי האמריקאי הוא לא רק דמות מהמערבונים; הוא סמל מיתולוגי שמגלם את ערכי היסוד האמריקאיים – חירות, יושר, אינדיבידואליזם, יוזמה והסתמכות-עצמית – וגם מודל של גבריות חזקה וצודקת. אחרי שעות צפייה ארוכות, סקרנותי גברה: מה אני, איש עסקים בעידן הדיגיטלי, יכול ללמוד מאותם ערכי קאובוי עתיקים?
מ"ילוסטון" למדתי על ארבעה ערכים שנגעו בי במיוחד: משמעת עצמית, הקרבה, אמונה ותשוקה (למקצוע ולאדמה). החלטתי לבחון כל ערך דרך שלוש עדשות – איך הוא מופיע בסדרה, מה הוא מעורר בי אישית, וכיצד הוא משתקף (או יכול להשתקף) בחיי ובדרך שבה אני בונה את העסק שלי. זהו מסע שמשלב בין חקירה פנימית לבין מחקר תרבותי, בין מונולוגים אישיים לציטוטים מהסדרה ומיתוס הקאובוי. אתם מוזמנים להצטרף אליי סביב המדורה הדמיונית, ולשמוע מה למד עצלניסט מפתיע אחד מחבורת בוקרים קשוחים.
בילוסטון: אחד הדברים הראשונים שתופסים את העין הוא האתוס הקאובוי של עבודה קשה יומיומית, כמעט סיזיפית. עוד לפני שהשמש זורחת מעל ההרים, אנשי החווה כבר על הרגליים: הם קושרים, מאכילים ומטפחים את הסוסים לפני ארוחת הבוקר, מנקים פרסות ומטפלים בכל שריטה. אין קיצורי דרך ואין תלונות – מה שצריך להיעשות, נעשה. בסדרה אנו רואים את ריפ וילר (הבוקר הנאמן של ג'ון דאטון) מעיר את הבחורים בחושך לצאת לעבודת היום, כי בחווה משפחתית אין דבר כזה "עוד חמש דקות במיטה". הקאובוי המיתולוגי ידוע כמי שחי לפי עקרון ברור: "סיים כל מה שהתחלת ועשה את מה שחובה לעשות" – חלק מהקוד הלא-כתוב של המערב הפרוע. המשמעת הזו לא נוצצת או זוהרת; היא באה לידי ביטוי דווקא ברגעים האפורים והשקטים, כשאף אחד לא מריע. וכמו שאומרים בקאובוי-ית: Talk less, say more – פחות דיבורים, יותר מעשים.
בתוכי: הערך הזה פגע בי ישר בבטן. אני רגיל לחשוב על עצמי כעצלן מקצועי (הרי פיתחתי את "תורת העצלניזם"), אבל אל תתבלבלו – עצלן מבחינתי הוא מי שמתמקד בעיקר, בחוכמה וביעילות, ולא מבזבז אנרגיה על שטויות. המשמעת העצמית של הקאובוי הזכירה לי אמת פשוטה: כדי לזכות בחופש גדול, צריך משמעת גדולה. הרי גם אני, כדי לחיות כיזם חופשי באמת, קם בבוקר (טוב, רוב הבקרים…) לפני כולם, מתיישב למדיטציה קצרה או כתיבה, ומכוון את היום שלי. אף אחד לא רואה ולא יודע אם דילגתי על משימה או ויתרתי לעצמי – חוץ ממני. שם, בשעות שאף אחד לא מסתכל, נבנה העמוד שדרה הפנימי. ראיתי את הבוקרים של ילוסטון ועיניי נפקחו: האם אני משקיע בעבודה השקטה הזו כמו שהם משקיעים בטיפוס על אוכף ב־5:00 בבוקר? האם יש לי את הקשיחות השקטה שלהם? המשמעת שלהם גרמה לי לבחון מחדש את היומן שלי, את ההרגלים שלי, ואיפה אני יכול להיות קצת יותר קאובוי בעקביות ובהתמדה.
בעסק ובחיים: בעידן של רשתות חברתיות, קל להתבלבל ולחשוב שהצלחה נוצרת מול עיני כולם – בפוסטים, בלייקים, בכנסים נוצצים. אבל האמת היא שההתקדמות האמיתית קורה כשאף אחד לא מריע. הקוד של הקאובוי, כמו שהוגדר ב"קוד המערב", מדגיש גאווה בעבודה, עמידה במילה ובמשימות, והיותך "קשוח אך הוגן". לקחתי את זה חזק לעסק שלי: לסיים מה שאני מתחיל, גם כשקשה וגם כשמשעמם, להפגין עקביות מול הלקוחות והקהילה שלי, ולעשות גם את המטלות הקטנות והמעצבנות – בין אם זה לטפל בטופסולטת בירוקרטיה או לבדוק שורת קוד – כי הן האבק שיוצר זהב. ראיתי שבחוות של ילוסטון, יום עבודה תמיד יתחיל בטיפול בסוסים לפני הכל. אז שאלתי את עצמי: מי ה"סוסים" שלי שדורשים האכלה וטיפוח יום-יומי? התשובה הייתה ברורה – הגוף והנפש שלי, היחסים שלי, וגם הלקוחות הקיימים. המשמעת להיות נוכח שם, בעקביות, בונה עסק איתן כמו עדר בריא. מבחינתי, משמעת עצמית היא למעשה סוג של חופש: החופש לדעת שאני עומד במילה שלי מול עצמי. ועם החופש הזה, אני יכול "לדהור למרחקים" בלי להציץ הצידה כל רגע לראות אם מוחאים לי כפיים.
בילוסטון: "מהי המשמעות של קורבן בעיניך?" – את השאלה הזו לא שואלים שם במילים, אלא במעשים ובהשלכות. לאורך הסדרה, בני משפחת דאטון ואנשי החווה מקריבים פעם אחר פעם למען האדמה והמשפחה. ג'ון דאטון, הפטריארך הקשוח, נושא מונולוג מצמרר באוזני ילדיו לאחר שהפך למושל: "איזו בושה לזכר ההקרבה שנדרשה כדי לתת לנו בית. אבל אגיד לכם מה, הקרבה זה בדיוק מה שנעשה. אתה תקריב את השאיפות שלך. תקריב את הפחד ואת הלב החלש והשונא-עצמו שלך. תחסל את כל זה ותתחזק, לא משנה כמה זה מפחיד אותך…". אצל ג'ון, הקרבה היא לא מושג נאצל אלא דרישת יסוד – ויתור על נוחות, חלומות אישיים ואפילו על מוסריות תמימה, כדי לשמר את מה שיקר ללבך. אנחנו רואים את ריפ מסכן את חייו שוב ושוב עבור משפחת דאטון, את קייסי מוותר על שקט נפשי וחוזר הביתה להגן על המשק, את ג'ימי הצעיר שמתלמד ונאלץ "לאכול חצץ" (ולרכב על פרים משתוללים) כדי להוכיח את נאמנותו. בעולם הקאובוי, אם אינך מוכן לשלם מחיר – בדם, בזיעה או בדמעות – אולי אינך ראוי "לרכב עבור הסמל" (Ride for the brand) של החווה.
בתוכי: סצנות ההקרבה הללו ערערו אותי. שאלתי את עצמי בכנות: עד כמה רחוק אלך למען הדברים שאני אומר שחשובים לי? כהורה, אני מבין מהי הקרבה – לילות בלי שינה עם תינוק בוכה, ויתור על בילויים כי יש אחריות בבית. כיזם, גם: ויתרתי על משכורת קבועה וביטחון תעסוקתי כדי להגשים חזון. אבל ראיתי את ג'ון דורש מילדיו "להרוג" את השאיפות האישיות שלהם למען המשפחה, וחשתי פרדוקס. הרי כל החיים לימדו אותנו לרדוף אחרי החלומות שלנו – וכאן בא קאובוי זקן ואומר: שים את עצמך בצד, קבור את הפחדים ואת הרצונות – כי יש משהו גדול ממך שזקוק לך. המילים האלה הדהדו בי, כי גם אני לעיתים קרובות מוצא את עצמי מקריב הנאות רגעיות, אבל האם אני עושה זאת מספיק למען הדברים הנכונים? ההקרבה בילוסטון העירה בי הערצה ופחד: הערצה לכוח הרצון לוותר על האגו למען מטרה נעלה, ופחד מהאפשרות שאולי אני לא מקריב מספיק, או גרוע מכך – מקריב למען מטרות לא נכונות. הבנתי שהשאלה האמיתית היא על מה אני לא מוכן לוותר, מה הדבר היקר שלמענו אלחם עד הסוף.
בעסק ובחיים: בעולם העסקים המודרני, לעתים נראה שהכל קל ופשוט: כולם מדברים על "איזון חיים-עבודה" ו"חיים טובים עכשיו, לא מחר". ואני בהחלט בעד חיים טובים עכשיו – עצלניזם, זוכרים? – אבל הפרש הבוקרים שבי יודע שגם אם לא הכל צריך לבוא דרך כאב, דברים גדולים כן דורשים מחירים. אין דרך לעקוף את זה. ההקרבה יכולה להיות סמויה, לא דרמטית: שעות של לימוד, השקעת כסף שלא יחזור מיד, ויתור על אגו וקבלה של ביקורת. כמייסד Lazybiz, מצאתי את עצמי שואל: האם אני מוכן להקריב פופולריות למען אמירה אותנטית? הרי בעולם של רשתות, קל לגלוש לפוסטים שיביאו עוד לייקים, גם אם הם רדודים. כאן בחרתי ללכת בדרך הקאובוי: לשמור אמונים לערכים ולתוכן עמוק, גם אם אאבד כמה עוקבים בדרך. ההקרבה הזו – לוותר על "חיזוקים מהקהל" – דורשת אומץ. מנהיגות, כך מזכיר לנו ג'ון דאטון, היא לא תחרות פופולריות. היא לעיתים קרובות בודדה, ודורשת משמעת והקרבה; זו לא הצגה שלך וכמה יאהבו אותך – זו נאמנות למשהו גדול ממך, חזון או עיקרון שאתה מוכן לשלם עבורו מחיר. המילים הלא-מצוטטות הללו של ג'ון (שנאמרו בערך כך באחת העונות) הדהדו בי: המנהיגות שלי כיזם דורשת שאקריב את הרצון התמידי להיות נאהב, לטובת הרצון להיות אמיתי. היום, כשאני עומד בפני החלטות קשות, אני שואל את עצמי: מה הקאובוי שבי היה מקריב עכשיו, ומה הוא בחיים לא יוותר עליו? – התשובות מבהירות לי את הדרך.
בילוסטון: בעומק הסיפורים הקשוחים של "ילוסטון" מסתתרת שכבה כמעט רוחנית – אמונה יוקדת במשהו גדול יותר. זה אירוני, כי הסדרה לא מטיפה לדת (למעט אולי חיבור רוחני של דמויות אינדיאניות לאדמה), אבל כן מציגה תפיסה גורלית: "אנחנו לא בוחרים את הדרך – הדרך בוחרת אותנו," אומר ג'ון דאטון באחד הפרקים. במשפט אחד הוא מבטא אידיאה שקשה להתעלם ממנה: יש כוח או ייעוד שמכוון את חיינו, מסלול שנכפה עלינו כמעט. עבורו, זה המשק שקיבל בירושה – שושלת של שישה דורות של דאטונים – ותחושת שליחות להגן עליו מכל משמר. הקאובוי הקלאסי, בתרבות האמריקאית, אכן נתפס כמי ש**"עומד על צד הצודק והטוב"**, חדור באמונה בערכים מוחלטים של צדק וכבוד. ישנו גם הקוד הלא-כתוב של המערב: אומץ לב, הגינות, שמירת הבטחות, דיבור מעט ועשיית הרבה – מעין עשרת הדיברות הפרטיים שלהם, שקוימו במסירות כמעט דתית. במילים אחרות, גם בלי כומר או תנ"ך, לקאובוי יש אמונת יסוד – בדרכו, בערכיו, ובכך ש"אם תחיה נכון, הדברים יסתדרו על הצד הטוב". ההתמסרות של ג'ון דאטון לדרך חייו, למרות כל הטרגדיות, מעידה על אמונה פנימית שאי אפשר לשבור בקלות.
בתוכי: כבן לאבא מרוקאי מסורתי, גדלתי עם הרבה אמונות סביבי – באלוהים, במשפחה, ב"סדר" של דברים. במובן הזה, הקאובוי הרחוק ממני אלפי קילומטרים הרגיש פתאום קרוב: גם לו יש שורשים ושייכות שמעצבים את אמונתו. צפיתי בג'ון דאטון מתעקש לא למכור אפילו דונם, נלחם בכוחות גדולים ממנו, ופשוט מאמין שבדרך שלו טמונה אמת שאסור לבגוד בה. זה טלטל אצלי משהו. כאדם וכיזם, אני משתדל לסמוך על האינטואיציות שלי, על "המצפון העסקי" שפתחתי – אבל כמה פעמים התפתיתי לנטוש דרך כי היא נהייתה קשה? הקאובויים של ילוסטון הזכירו לי את הכוח שבלהאמין במסלול שבחרת, גם כשרעשי הרקע (או יועצים קופצים) מפקפקים. יש סצנה יפה בסדרה שבה אחד הבוקרים המבוגרים אומר משהו כמו: "אין לנו הרבה בכל יום חוץ מהאמונה שמחר יהיה שווה את זה." המשפט הזה הדהד לי בראש. הרי גם כשיוצאים למסע יזמי, לפעמים הדבר היחיד שיש לך בכיס הוא אמונה – אמונה ברעיון, בצוות, בעצמך. בלי אמונה, לא הייתי עוזב עבודה מבטיחה כדי להתחיל דרך משלי. פתאום הבנתי: אותה "עצלניזם" שאני מטיף לה – לעבוד חכם, להיות יעיל, לא לרדוף – דורשת ממני בעצם אמונה ענקית בעצמי ובעקרונות שלי. כי קל מאוד להיגרר אחרי כל טרנד ולרוץ כמו כולם. להיות שקט ועצמאי זו אמונה בדרך שבחרת, כשהמון סביבך צועק בכיוון אחר. בתוך השקט, צריך להאמין שיש בו כוח.
בעסק ובחיים: אמונה פנימית היא דלק לטווח ארוך. זה נכון לקאובוי על הסוס בלילה קר תחת שמיים זרועי כוכבים, וזה נכון ליזם שעובד אל תוך הלילה מול מסך מחשב. שניהם אולי בודדים ברגעים רבים, ושניהם מונעים מתחושת ייעוד. בסדרה, הקאובויים נשענים על הקוד שלהם גם כשאין חוק רשמי בסביבה – "המילה שלך זו ההבטחה שלך", "יש דברים שלא למכירה". את העקרונות הללו אימצתי כמנטרה עסקית: שמירה על יושרה (גם כשאף אחד לא יודע), דבקות באמת שלי (גם אם מפתים אותי ב"קיצורי דרך" לא אתיים), ואמון שאם אפעל נכון – הדברים הטובים יגיעו. זה אולי נשמע נאיבי בעולם ציני, אבל בדיוק בשביל זה הסתכלתי אל הקאובוי: הוא אולי נאיבי בעיני הציניקנים, אך בעיני הוא פשוט מחובר לאמת בסיסית. למשל, החלטתי מלכתחילה לא "למרוח" לקוחות ולא להפריח הבטחות שווא בשיווק, אפילו אם זה אומר פחות מכירות בטווח הקצר – כי אני מאמין שבטווח הארוך האמון שלהם בי שווה יותר. ברמה האישית, האמונה מתבטאת אצלי גם בלהקשיב לקול הפנימי. לקחת רגעי שקט – המדורה הפנימית שלי – ולסמוך על התחושות. בעולם של היום, זה אקט כמעט חתרני, כי הרעש הוא המלך. אבל כמו שאחד הצ'יפים ב"ילוסטון" אומר בציטוט יפה: "בחברה המודרנית מלמדים אותנו להיות כבשים ולהזעיק רועה כשבאים הזאבים. אבל יש עדיין כאלה שמאמינים שכשיבוא הזאב – אתה צריך לעמוד מולו". האמונה הזו, ביכולת שלי לעמוד מול "זאבים" בדרך, היא חלק ממה שהופך אותי לעצמאי וחופשי באמת.
בילוסטון: מעל לכל, "ילוסטון" היא מכתב אהבה ענקי לדבר אחד: האדמה. הנוף הפראי של מונטנה הוא לא רק רקע – הוא דמות בפני עצמה. עבור ג'ון דאטון, החווה היא חיים ומוות, מורשת של 132 שנים שעוברת מדור לדור, "לא סתם אדמה, אלא נחלה". הוא מוכן לעשות הכל, פשוט הכל, כדי להגן עליה – "בכל האמצעים הנדרשים", כפי שאומר אחד הטריילרים של הסדרה. גם שאר הדמויות מונעות מתשוקה עמוקה: הבוקרים אוהבים את עבודתם אהבת נפש, על אף הסכנות והשכר הזעום. ריפ, למשל, אומר פעם לג'ימי המתלמד: "כשמרתיחים את החיים, מצחיק כמה מעט אתה באמת צריך" – רמז שלעבודת הכפיים, לאוויר הצח, לסוס טוב תחתיך – יש איכות ממלאת שאינה נמדדת בכסף. התשוקה הזו, למקצוע ולאדמה, מתבטאת גם בקודים של כבוד: הקאובוי לעולם לא יפגע בלי סיבה בבעל חיים ("אני אהרוג אלף אנשים לפני שאירה בסוס נוסף", מצהיר ריפ באחת הסצנות ההרואיות). יש להם חיבור כמעט מקודש לארץ: כמו שאומרת בת' דאטון באחד הרגעים העוצמתיים, "אני מאמינה בלאהוב בכל הנשמה ולהשמיד כל דבר שמנסה להרוג את מה שאתה אוהב. זה הכול, זה כל מה שיש". המשפט הזה – שאצל בת' מכוון לאהוביה מבני האדם – מתאר יפה גם את גישתם של הקאובויים לאדמתם: אהבה טוטאלית, וכשמשהו מאיים עליה, מלחמה עד הסוף.
בתוכי: בתור מי שגדל בעיר ולא בחווה, התשוקה לאדמה במובן הפיזי היא משהו שפחות הכרתי. אבל מצאתי עצמי מתרגש כשג'ון או בת' מדברים על החווה. אולי כי בתוכי, כמו אצל רבים מאיתנו, יש געגוע לשורשים. אני נזכר בסיפורים של סבא שלי על הכפר במרוקו – על חלקת אדמה קטנה שהייתה להם שם, ועל כמה זה הגדיר אותם. כשאני רואה את משפחת דאטון נלחמת על חלקת האלוהים שלה, זה גורם לי לחשוב: מהי ה"אדמה" שלי? מה הדבר שאני קשור אליו בנימי נפשי? התשובה המיידית הייתה המשפחה שלי, אבל מעבר לזה, גם היצירה שלי, העסק שלי – זה ה"שטח" שאני מעבד יום יום, ושואף להשאיר בו חותם לדורות (או לפחות לילדים שלי). אני אמנם לא חוואי שחורש שדות, אבל אני יזם שזורע רעיונות, מטפח קהילה, בונה משהו מוחשי בעולם. ואת זה אני באמת אוהב. הבנתי דרך "ילוסטון" שהתשוקה היא הדלק שלא ניתן לזייף. הרי למה ג'ון מצליח לסחוף אחריו נאמנות חסרת פשרות? כי כולם יודעים שהוא חי ונושם את מה שהוא נלחם עליו – הוא עצמו חלק מהנוף הזה. שאלתי את עצמי: האם אני חלק מהנוף של העשייה שלי? האם אני כל-כך אוהב את מה שאני עושה, שהסובבים אותי מרגישים את זה? הרגעים שבהם צעקתי "כן!" בלב היו כשנזכרתי בתחושת ה"זרימה" שיש לי בכתיבה, בהנחיית סדנה, או בפיתוח קונספט חדש לעסק – אותם רגעים שהזמן עובר בהם בלי להרגיש. זו התשוקה שלי, המקבילה שלי לדהירה על סוס בשקיעה. ואם מישהו יאיים לקחת את זה ממני, אין ספק שאלחם בשבילו בחירוף נפש.
בעסק ובחיים: החלטתי שאני רוצה להיות מן "קאובוי מודרני" בעסק: לעבוד מתוך תשוקה אמיתית ולשמור על חיבור לקרקע. בפועל, זה מתבטא בכמה דרכים. ראשית, לא להתבייש באהבה למה שאני עושה – לעמוד ולומר בקול רם (גם לעצמי במראה): אני אוהב עסקים, אוהב אנשים, אוהב ליצור שינוי. הרבה זמן הרגשתי שיזם רציני צריך להיות ציני או "עסקי" במובן הקר, ושזה לא מקצועי להתרגש. אבל הקאובויים הראו לי שדווקא התשוקה היא סוד הכוח. הרי אותם ערכי ליבה – גאווה בעבודה ואהבה לאדמה – הם מה שהחזיקו את התרבות הקאובואית בחיים גם כשהכסף היה דל והעתיד לא ברור. שנית, חיבור לאדמה מילולית: התחלתי לדאוג שלפחות פעם ביום אצא מהמשרד הביתי שלי ואדרוך על אדמה, מול הבית יש לי שדה פתוח רחב שכיף לבקר בו ולחוש את הטבע. זה אולי נשמע ניו-אייג'י, אבל עבורי זה תזכורת פיזית לצניעות ולפשטות – ערכים שאני רוצה בעסק שלי. לא לרחף רק בנתונים ובאסטרטגיות, אלא להישאר קרוב לשטח – לדבר עם אנשים אמיתיים, להרגיש את ה"ויברציות" של מה שקורה סביבי, להיות נוכח. שלישית, החלטתי לחזור לעבוד בצוות, אבל ממקום אחר, ולבנות תרבות צוותית סביב ערכים "קאובויים": נאמנות, כבוד הדדי, ו"רכיבה למען המותג" – כלומר, שכל חבר צוות ירגיש מחובר לחזון ולערכים, לא רק למשכורת. אתוס של "משפחה עסקית" קטנה, קצת כמו צוות חווה. כן, זה יומרני, ולא, אנחנו לא צריכים להתחיל ללבוש כובעי בוקרים (אלא אם ממש מתחשק לנו בפורים). אבל הרעיון הוא שאם כל אחד מרגיש את התשוקה והבעלות, העסק יהפוך לנחלה שחשובה לנו – ואז נעניק לה את המקסימום, מתוך אהבה.
בסופו של המסע הזה, סביב המדורה המטפורית שלי, אני מבין שלא באמת צפיתי רק בסדרה על חוואים. צפיתי בסיפור על גבריות, חופש פנימי ומציאת שורשים, וסיפרתי לעצמי סיפור חדש עליי. הקאובוי, כך גיליתי, הוא לא רק קלישאה של אקדח וכובע – הוא רעיון. רעיון של גבר (ואישה, אגב – גם הנשים בילוסטון חזקות לא פחות) שחי לפי קוד פנימי, שמחובר לאדמה שלו, שאומר מעט ועושה הרבה, שמוכן לעמוד לבד אם צריך, ושקולו הפנימי חזק יותר מקולות ההמון. הרעיון הזה דיבר אליי כגבר בעולם שמשתנה: בעולם שבו תפקידי המגדר מתערבבים, חיפשתי מודל של גבריות שאני יכול להזדהות איתו. וגיליתי שאני לא חייב לאמץ את הקשיחות בלי הרגש או הרגש בלי הקשיחות – אפשר להיות גם וגם. אפשר לשבת סביב מדורה עם חברים, לשתוק רוב הזמן, אבל כשמדברים – לדבר אמת מהלב. אפשר להיות חזק ולעמוד על שלי, ובמקביל להיות רך ואוהב למי שצריך את אהבתי.
הבנתי גם שחופש אמיתי – בין אם במונטנה או בישראל – הוא חופש פנימי. חופש להיות נאמן לעצמך. הקאובוי ההיסטורי אולי רכב במרחבים הפתוחים כי לא היה לו חוק על הראש, אבל אותנו מעניינים המרחבים שבתוך הנפש. האם אני חופשי מהצורך באישור חיצוני? האם אני עצמאי מחשבתית, לא שבוי ב"מה יגידו"? אלו שאלות שצפו בי במהלך הכתיבה. כשג'ון דאטון מצהיר ש"באמריקה הזאת, אדמה לא חולקים", מעבר לפן הפוליטי יש פה הצהרה של עצמאות: שלי הוא שלי, ואני לא חייב להתנצל על כך. בעסק שלי ובחיי למדתי לא להתנצל על מי שאני ועל הדרך הייחודית שלי. לא כולם יבינו אותה, וזה בסדר. הקאובוי שבי למד מתי לא אכפת "מה יגידו" – וזו תחושת חירות מופלאה.
ולבסוף, יש את עניין השורשים והאמת הפשוטה. אולי אנחנו חיים בעולם של ערים ועננים דיגיטליים, אבל בתוך תוכנו רבים מאיתנו כמהים להתחבר למשהו ראשוני, אדמתי, אמיתי. החיפוש שלי אחרי "שורשים" הביא אותי, בין היתר, ללמוד את תרבות הקאובוי – תרבות של אנשים שמושגים כמו כבוד, נאמנות, עבודה קשה, אדמה, משפחה הם לא ססמאות אלא דרך חיים. זה גרם לי להעריך מחדש את השורשים שלי – כבן למשפחה צפון אפריקאית עם מסורת של קהילה ועזרה הדדית, וכישראלי שיש לו את ה"קאובויים" שלו (הצבר הקשוח, הפלמ"חניק עם הסיגריה בזווית הפה – גם אצלנו היו מיתוסים כאלה). הבנתי שאפשר לשאוב כוח משני המקורות: גם מהשורש האישי שלי, וגם מהשראה אוניברסלית של המערב הפרוע. בסוף היום, כולנו בני אדם שמחפשים שקט, שייכות ואמת.
אז מה אני לוקח איתי מכל זה? תמונה אחת עולה לי: אני רואה את עצמי בעתיד, אולי עם קצת יותר קמטים, יושב בחצר ביתי (בעזרת השם גם הוא יהיה משק קטן מול נוף פתוח), סביבי נכדים אולי, ומספר להם סיפורים. אולי אספר איך פעם למדתי על חיים מעדרי הבקר של מונטנה. איך מצאתי את החופש הפנימי שלי בדרך לא צפויה. איך גיליתי שהלב שלי קצת קאובוי – אוהב בפשטות, עומד זקוף, מביט למרחוק ולא מפחד מהלילה. ואני מקווה שבלילה ההוא, סביב המדורה, אחד הנכדים ישאל: "סבא, זה אמיתי? באמת היית קאובוי?" ואני רק אחייך, אציע לו כוס שוקו חם, ואענה: "ברוחי, ילד, תמיד הייתי. וכל מה שלמדתי – הוא גם בשבילך."
זה נשמע גדול ומפוצץ, אבל בהסתכלות לנקודת הפתיחה שלי בחיים והדרך שעברתי, היום אני חי את החלום שחלמתי בכיתה ג’. ולא כי עשיתי אקזיט, הרווחתי מיליונים או שאני חי בנוודות מסביב לעולם, ממש לא. אלא כי אני חי בחופש אמיתי בכל תחום בחיים שלי. מהעסקי, הכלכלי ועד התודעתי והמנטאלי.
אני נשוי לעדי, אבא לאלרוי וסול, מאוהב בחיים שבניתי לעצמי וחי את החלום. כל יום מחדש.
כל שנותר לכם, הוא פשוט להצטרף אליי.
