אני כותב את המילים האלה בלב פועם, כמעט בחשש. במשך זמן רב ניסיתי לסכם את עצמי בשורה אחת, להיכנס להגדרה נוחה. הרי כך לימדו אותנו: לבחור תואר אחד, מקצוע אחד, "נישה" אחת. אבל האמת שלי מסרבת להתכווץ. לא נולדתי כדי להיות כותרת. אני טקסט מתמשך. כל חיי הרגשתי שאני סיפור שמתפתח מפרק לפרק, לא נקודה סטטית על ציר.
אתם יודעים מה הכי אירוני? אפילו את הפסקה הפותחת הזאת אני כותב ומוחק שוב ושוב, כי אני מנסה להחליט איזה "אני" מדבר אליכם. האם זה נדב היזם שצריך לפתוח בנימה עסקית? או נדב האמן שרוצה להתחיל בדימוי פיוטי? ואולי נדב המאמן, שיגיד ישר "בואו נדבר דוגרי"? האמת היא שאני כל אלו, ובעבר כל כך התקשיתי להרשות לעצמי להיות כולם בבת אחת. בכל פעם שהתלבטתי כך, הרגשתי את הסתירה הפנימית קורעת אותי: איך אציג את עצמי היום?
זכור לי ערב אחד, לפני כמה שנים, באירוע נטוורקינג מכובד. עמדתי שם עם תג שם על החולצה, ועליו כתבתי "נדב דהן – יזם ויועץ". כבר אז זה הרגיש לי מצחיק וכואב בעת ובעונה אחת. פנה אליי מישהו, לחץ את ידי ושאל: "אז מה אתה עושה?" חייכתי את אחד מהחיוכים המזויפים שלי והשבתי בביטחון קריר: "אני יועץ עסקי". מיד המשכתי במנגינה הרגילה: אני עוזר לעסקים לעשות כך וכך. הוא הנהן ועבר למישהו הבא. נשארתי לעמוד שם, עם כוס בירה חמימה מדי, וחשבתי לעצמי: שיקרתי. לא בפה מלא, אבל שיקרתי. כי אני הרבה יותר מיועץ עסקי. לא הזכרתי שאני גם אמן, שאני כותב, שיש לי פודקסט שעוסק בהתפתחות אישית, שאני יזם בנשמתי. הרשימה ארוכה. אבל "יועץ עסקי" היה מה שנשמע לי אז הכי מתקבל, הכי מקצועי. באותו רגע הרגשתי איך חלק בתוכי מתכווץ, ממש פיזית – כאילו קשרתי לעצמי חבל סביב החזה. בסוף הערב ההוא הלכתי הביתה מוקדם, מתוסכל, נחנק מעוד מילת תיאור צרה מדי.
אז הנה הווידוי שלי: נמאס לי להתכווץ כדי להיות ממוקד. נמאס לי למחוק חלקים שלמים ממי שאני רק כדי להתאים לתבנית שמישהו אחר קבע שהיא "הדרך הנכונה". שנים התהלכתי בעולם העסקי בתחושה שאני מתחזה – לא כי אני לא טוב, אלא כי אני לא שלם. בכל פעם שהצגתי את עצמי רק כאמן, או רק כיועץ עסקי, או רק כיזם, הרגשתי שאני משאיר חלקים יקרים שלי מאחור, מוחבאים מעין.
אני נדב דהן, ואני יותר מדבר אחד. אני יזם וגם אמן. אני איש רוח וגם איש של עסקים. אני מאמן, יועץ ומנטור – אבל גם תלמיד נצחי של החיים. כל טייטל כזה הוא אמיתי, ובכל זאת אף אחד מהם לבדו לא ממצה אותי. למעשה, יצרתי וביססתי אפילו "תורה" משלי – תורת העצלניזם – שבמידה רבה נולדה מתוך הסירוב שלי לבחור צד אחד. העצלניזם משלב עקרונות של רוח ועצלות מודעת עם כלים של עסקים ויצירתיות. גם הוא לא רק דבר אחד – ממש כמוני. כמה פעמים ניסיתי "לפשט" את עצמי לטובת אחרים: בכנסים הצגתי את עצמי כמשהו אחד, בפגישות מכירה התמקדתי רק בצד אחד של העשייה שלי, בעמוד ה"אודות" באתר שלי שכתבתי ומחקתי עשרות פעמים השתדלתי לנסח זהות אחידה – וכל פעם חשתי צביטה בלב. כאילו אני בוגד בחלק מהזהות שלי.
התסכול הזה ליווה אותי: למה אני לא מצליח פשוט לבחור נתיב אחד ולדבוק בו? הרי אחרים עושים זאת ומצליחים. אולי משהו בי פגום? אולי אני מפוזר מדי, לא ממושמע? בלילות ארוכים של ספק עצמי שאלתי: למה אני לא יכול להיות "רגיל" – אותו מומחה צר-תחום שכל כך ברור מה הוא עושה? למה הלב שלי מתעקש לרוץ בכמה מסלולים במקביל?
כשהייתי ילד, אגב, שאלו אותי "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" ואני צחקתי ואמרתי: "איך אפשר לבחור משהו אחד?" פעם רציתי להיות סופר, אחר כך משורר, אחר כך שחקן, והאמת שגם היום אני קצת מכל אלו. כשגדלתי הבנתי שהחברה לא תמיד מעריכה את התשובה "אפשר הכל". להפך, מלמדים אותנו שצריך לבחור, ש"אין מצב לאחוז בחבל משני קצותיו". ובמשך שנים האמנתי להם – שאכשל אם לא אבחר. אבל אולי הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
הלחץ לבחור נישה הוא אולי אחד הקולות הרעשניים ביותר שסבבו אותי בעולם העסקים והשיווק. "אתה חייב להיות חד", אמרו לי. "תצמצם, תגדיר, תמצא את הנישה שלך או שלא יבינו אותך". יועצים עסקיים, סדנאות שיווק, מאמרי מומחים – כולם חזרו כמו מנטרה על הצורך להתמקד בנישה אחת. ואני, ככל ששמעתי זאת יותר, כך הרגשתי איך אני מתכווץ בפנים.
אני זוכר כנס עסקי שהשתתפתי בו. מולי ישב מנטור עסקי מפורסם, עם לוח מחיק גדול. הוא צייר עיגול ואמר: "זה העולם העסקי שלך. עכשיו צייר בתוכו נקודה. זה אתה בנישה ברורה. ככה אתה צריך להיות – נקודה חדה בלב העיגול. תהיה הדבר הזה שאנשים יכולים להגיד בשתי מילים." ישבתי שם, מביט בנקודה שצייר, והרגשתי שאני רוצה להיות הכל חוץ מנקודה זעירה במרכז. ניסיתי בכל זאת לשתף פעולה ושאלתי אותו מה יקרה אם אני יותר מנקודה אחת – הוא חייך ואמר: "אז אתה כתם מטושטש, ואי אפשר למכור כתמים." המילים שלו דקרו, כי הן נשמעו הגיוניות: שיווקית, אולי אנשים אוהבים דברים ברורים. יצאתי מהכנס הזו בירידת אנרגיה, חושב לעצמי: אולי באמת אני לא ממוקד, מין כתם על דף חלק.
ניסיתי. בחיי שניסיתי. התיישבתי אחר כך וכתבתי רשימות: מה הנושא שאני הכי חזק בו? איפה אני מביא הכי הרבה ערך? מה הדבר הזה, היחיד, שאני אמור לדבר עליו ללא הרף? ישבתי מול הדף, ובעוד הראש מנסה לענות, הלב צעק: "אבל אני לא רוצה לבחור! אני גם זה וגם ההוא. למה עליי לחתוך חלק ממני ולהשליך אותו הצידה?"
היו תקופות שבהן השתכנעתי שזה המחיר שצריך לשלם כדי "להצליח". צמצמתי את עצמי. אמרתי: אוקיי, עכשיו אני רק אעשה X. כל השאר יחכה. סגרתי מגירות שלמות בלב ובמוח ונעלתי אותן, כי הרי צריך להיות מומחה גדול בדבר אחד. אבל בפנים – משהו דעך. נישה היא לא הזהות שלי. היא רק אחת מהתחנות שבהן עצרתי לרגע. כשהגבלתי את עצמי לנישה צרה, הרגשתי כמו נווד שעצר בעיירה קטנה מדי: בטוח לרגע, אבל לא בבית.
הקולות מסביב היו חזקים. חברים וקולגות אמרו: "אנשים מתבלבלים אם אתה מתפזר." מומחים לפיתוח עסקי דיברו על 'מיתוג חד-משמעי' ועל הצורך שכשלקוח פוטנציאלי ישאל "מה אתה עושה?" תהיה לי תשובה אחת, קצרה וקולעת. ואני – היו לי עשר תשובות אמיתיות שונות לשאלה הזו. אז לפעמים בחרתי אחת מהן והסתרתי את היתר. כל פעם תשובה אחרת, בהתאם לקהל. זה עבד לפרקים, אבל בפנים נוצר בלגן גדול יותר. מי אני היום? איזה חלק בי יזכה להיות מוצג ואיזה חלק יאלץ לרדת אל מאחורי הקלעים?
אני זוכר את עצמי מנסה להסביר לחבר קרוב: "אני יודע שנישה זה טוב, אבל אני לא מצליח לבחור." והוא בתמימות אמר: "אז תבחר את מה שמכניס הכי הרבה כסף." משפט כזה, הגיוני ככל שיהיה, גרם לי פתאום להתעורר: האם הערך שלי נמדד רק בכסף? האם מי שאני אמור להיות מוכתב על ידי מה שיותר קל לשיווק? התחושה שהחיים שלי – היצירה שלי – הפכו לפרויקט ציני של בחירת נישה רווחית, היממה אותי. שם התחלתי לחשוד שאולי ה"בעיה" בי היא לא באמת בעיה, אלא סימפטום של משהו אחר: שאיפה לחיות חיים משמעותיים ושלמים, לא רק רווחיים וממותגים היטב.
ברגע מסוים, אולי אחרי עוד ניסיון כושל לצמצם את עצמי, האסימון נפל. הבנתי: הבעיה אינה בכך שלא מצאתי נישה, אלא בכך שניסיתי בכוח להיות נישה. ניסיתי להפוך את עצמי למוצר על מדף, לתווית ברורה ושטוחה. אבל אני לא מוצר, אני אדם מורכב. הרי אנחנו, בני האדם, לא נולדים עם תווית אחת שמגדירה את כל חיינו. אנחנו משתנים, מתפתחים, סקרנים, חוקרים. למה שהעסק או הקריירה שלנו יהיו שונים?
אני חושב על זה שגם בהיסטוריה, האנשים שהערצנו היו לעיתים קרובות כאלה שלא נכנסו למשבצת אחת. בתקופת הרנסאנס, למשל, אידיאל האדם היה "איש אשכולות" – אדם השולט במספר תחומים, אמן ומדען ומהנדס גם יחד. רק בעידן המודרני אימצנו במלואה את ההתמחות הצרה כמעלה עליונה. ההבנה הזו נתנה לי פרספקטיבה: אולי הנשמה שלי היא נשמה של רנסאנס בעולם מודרני – ואולי העולם המודרני מוכן לרנסאנס חדש של זהויות רחבות.
במקביל, קראתי ספר מרתק על "מולטי-פוטנציאליים" – אנשים עם הרבה כשרונות ותחומי עניין. לראשונה נתקלתי במושג הזה, שמיד גרם לי להרגיש שיש שם לשבט שאני חלק ממנו. פתאום הבנתי שאני לא יחיד ולא מוזר; יש בעולם אנשים שנועדו להיות יותר מדבר אחד. יש אפילו מחקרים שמראים שהרב-תחומיות מעודדת יצירתיות וחדשנות, כי רעיונות מקפצים בין תחומים שונים ומולידים תובנות חדשות. חשבתי על דוגמאות מהעולם האמיתי: סטיב ג'ובס, למשל, סיפר שהקורס היחיד בקליגרפיה שלקח בקולג' הוא שהוביל ליצירת הגופנים היפים במחשבי המקינטוש – חוויה מתחום אחר לגמרי שהפכה לחדשנות טכנולוגית. סיפורים כאלה הבהירו לי שהיכולת לשלב עולמות היא מתנה, לא מכשול. במילים אחרות, אולי דווקא אנחנו, אלו שלא נכנסים למשבצת, מביאים ערך מוסף שאין לאחרים. המחשבה הזו נתנה לי ביטחון: במקום לראות בעצמי "כישלון לבחור נישה", ראיתי בעצמי חלוץ של עידן חדש – עידן הפוסט-נישה.
אבל לא אייפה את המציאות: המעבר לזהות אמיצה ושלמה לא קרה בן לילה. זה היה תהליך, וכמו כל תהליך הוא הורכב מהרבה רגעים קטנים. אחד הרגעים שאני זוכר היה כשלקוח פוטנציאלי אמר לי בשיחה: "האמת שפנינו אליך דווקא כי ראינו שאתה משלב רוח ועסקים, זה מרענן." אני זוכר את ההפתעה שאחזה בי – רגע, אז זה לא חיסרון? עבור אותו אדם, העובדה שאני מביא כמה עולמות לייעוץ הייתה דווקא פלוס. אחרי השיחה הזו יצאתי להליכה ארוכה. חשבתי לעצמי: יכול להיות שכל מה שסיפרו לי על "אנשים רוצים מומחה ולא כלבויניק" זה לא אמת מוחלטת? אולי יש הרבה אנשים כמוני, שמאסו במומחים ששרים את אותו שיר צר שוב ושוב, ומחפשים יועצים, מנטורים, יוצרים – שהם בני אדם שלמים? המחשבות האלה מילאו אותי תקווה.
באותם ימים גם גיליתי פתאום שלוותר על להיות "משהו אחד" ולתת לעצמי להיות "הרבה דברים" מרגיש כמו חזרה הביתה. כמובן, זה הפחיד – כי פתאום אין מסגרת ברורה להסתתר מאחוריה. אין משפט קליט אחד לשלוף בשיחת סלון שמבהיר את הכל. במקום זה, יש אותי, חשוף, מורכב, אמיתי.
גיליתי שזה בעצם מעבר מלהיות "מותג" אל להיות פשוט אני. הרי מותג מנסה לזקק מסר אחיד ועקבי. ואילו אני כבנאדם – אני משתנה, לפעמים אפילו סותר את עצמי, גדל, לומד דברים חדשים. קיבלתי את זה שאני מין מארג חי של סתירות מרתקות, ושזה בסדר. קיבלתי שדווקא הרב-תחומיות שלי היא כוח, לא חולשה.
יותר מכך – הבנתי שהערך שאני מביא לעולם לא חייב להצטמצם לכותרת אחת. הזהות שלי, עם כל הרבדים שבה, היא הערך. האנשים הנכונים יראו את התמונה השלמה, או לפחות יסתקרנו לרצות לדעת עוד. ומי שזה יותר מדי בשבילו – כנראה לא אמור להיות במסע שלי. זו תובנה לא פשוטה: להבין שאי אפשר ולא צריך לקרוץ לכולם. שאני לא פה כדי למצוא חן בעיני כל אחד, אלא כדי לחיות את עצמי במלואי, ובכך למשוך את מי שמתאים.
אם פעם עסק או בעל מקצוע הוגדרו על ידי מה בדיוק הם עושים, בעידן הפוסט-נישה אני מאמין שאנחנו מוגדרים על ידי מי שאנחנו, ומה התדר הייחודי שאנחנו מביאים. במעבר לזהות שלמה ורב-תחומית, גיליתי שנוכחות שלי ברשת, בשוק, מול לקוחות – כבר לא צריכה להיות תיבת מוצר צרה, אלא משהו רחב וגמיש יותר. לא מוצר – אלא מרחב. לא הצגה עצמית שכולה תועלת תכליתית – אלא תדר שאני משדר, וסביבו אנשים הנמשכים.
הרווח הגדול ביותר עבורי הוא שאני כבר לא מרגיש שאני "מפלג" את חיי לחלקים מנותקים. להיפך – התחומים השונים שלי מזינים זה את זה. ביום אחד טיפוסי, אני יכול בבוקר לעבוד עם לקוח עסקי על אסטרטגיה, בצהריים לשבת לכתוב פרק בספר או במאמר יצירתי, ובערב להקליט פרק בפודקאסט רוחני. פעם הייתי חושב שזה כאוס, היום אני מבין שזה סימפוניה: התובנות הרוחניות עוזרות לי להיות יועץ עסקי קשוב ואמפתי יותר, החשיבה העסקית הופכת אותי לאמן פרקטי שמוציא דברים לפועל, והיצירתיות האמנותית מביאה מקוריות וחדשנות לתוך הייעוץ שלי. אני מרגיש שכל החלקים שבי סוף סוף משוחחים ביניהם ויוצרים שלם הגדול מסכום חלקיו.
אז איך זה נראה בפועל? למשל, במקום אתר תדמית "סטרילי" שמתמקד בתחום אחד, הפכתי את הפלטפורמות שלי למרחב חי של תוכן מכל הסוגים שמעניינים אותי. יום אחד אעלה פוסט על תובנה שקיבלתי במדיטציה, ולמחרת סרטון עם טיפים לייעול עסק באמצעות AI (כי כן, אני גם חובב טכנולוגיה). פעם, הייתי חושש שזה יבלבל את העוקבים: מה הקשר בין מדיטציה ל-AI? היום אני יודע שהקשר הוא אני. אותו תדר שעובר בשניהם – הרצון להתאמץ פחות ולהיות ביותר הרמוניה – אם אנסח זאת כך. והנה, במקום לבלבל, זה מושך סוג מסוים של קהל שצמא בדיוק לשילובים האלה.
השאלה הזו הפכה עבורי למצפן. התחלתי לשאול את עצמי לפני כל צעד שיווקי או יצירתי: מה התדר שלי, מה המהות שאני מקרין בכל דבר שאני עושה? במקום לחשוב "מה אני מוכר היום?", התחלתי לחשוב "מי אני היום, ואיך אהיה בנוכחות מלאה". כשהפסקתי לנסות להתאים את עצמי לציפיות של "קהל יעד" מסוים, ושמתי במקום זה דגש על הביטוי האותנטי שלי – קרה דבר מפתיע. אנשים החלו להגיב לחיבור שהם מרגישים, לאותנטיות, לתשוקה שבאה לידי ביטוי, ולאו דווקא לכותרת או למוצר.
זה לא אומר שוויתרתי על מקצועיות או על הצעת ערך ברורה. ממש לא. יש לי שירותים, מוצרים ותחומים שאני עוסק בהם, ואני מציג אותם בבהירות כשצריך. אבל הדרך שבה אני מציג אותם השתנתה. במקום לשדר "אני X שעושה Y עבור Z", הנוכחות שלי אומרת: "אני נדב, ויש לי עולם מלא להציע. חלק מהעולם הזה מתבטא בפרויקט כזה או אחר." אני משתף תובנות על אמנות ועל עסקים באותה נשימה, מדבר על רוחניות ועל אסטרטגיות שיווק באותו מאמר, בלי להתנצל. כי ככה נראית תודעה פוסט-נישתית: היא לא רואה סתירה בין עולמות תוכן, היא רואה חיבור עמוק ביניהם דרך האדם שמחזיק אותם.
אגב, שמתי לב שגם בעולם סביבנו מתחילות לחלחל התובנות האלה. יותר ויותר אנשים מציגים את עצמם עם "סלאשים": מישהו הוא גם מעצב/ וגם מורה ליוגה, מישהי היא גם עורכת דין/ וגם משוררת. פעם היו מרימים גבה לשמע שילובים כאלה; היום זה נעשה נפוץ יותר. העידן החדש מעריך יצירתיות, חשיבה הוליסטית, גמישות – ואלה מגיעות פעמים רבות מאנשים עם רקעים מגוונים. במובן מסוים, אני מרגיש שאנחנו החלוצים של הגישה הזו בעסקים: לא עוד "נישה אחת לכל החיים", אלא חיים מקצועיים שהם דינמיים, אבולוציוניים, ובהתאם גם המותג והנוכחות שלנו נעים ומשתנים.
בעידן הפוסט-נישה, הקהל שלי כבר לא בהכרח מקובץ בקטגוריה שיווקית צרה, אלא יותר קהילה שמתכנסת סביב ערכים, חזון ותדר. גיליתי שאנשים מתחברים אליי כי הם מזהים אצלם את מה שאני מבטא – את החופש להיות שונים, להיות "גם וגם". פתאום, ה"שונות" שלי הפכה למגנט: יזמים ואמנים, אנשי הייטק ואנשי רוח, אנשים שמאסו בהגדרות צרות – מצאו בדברים שלי בית, בדיוק כי לא דיברתי רק על משבצת אחת.
הנוכחות שלי היום מרגישה יותר אותנטית וקלילה. כבר אין צורך ללבוש "תחפושת" אחרת לכל קהל. אני אותו נדב בכל מקום – עם וריאציות קלות בסגנון, בטח, אבל הליבה היא אותה ליבה. זה חוסך המון אנרגיה נפשית. אינני צריך לשחק תפקיד שמיצה את עצמו. האמת שלי היא כרטיס הביקור שלי, והפלא הוא שזה עובד. מתברר שאנשים כמהים לחיבור אנושי כן, אפילו (ובמיוחד) בעולם שיווקי מלא מסכות.
חשוב לומר: ההחלטה לחיות ולשווק מתוך רב-גוניות וכנות מלאה לא הייתה נקייה מחששות. להפך – בכל שלב קפץ לו הפחד: "מה אם לא יבינו אותי? מה אם יחשבו שאני לא מקצועי, שאני מתפזר? מה אם לקוחות פוטנציאליים יגידו 'לא ברור לנו מה נדב מציע' וימשיכו הלאה?" הקול הפנימי, ואולי גם קולות בחוץ, לחשו: "אתה מסכן את הפרנסה שלך. אנשים רוצים מומחה ברור. אולי אתה עושה טעות."
הייתי צריך להתמודד עם הפחד הזה ממש כמו מול שד ערמומי שלוחש באוזן. בכל פעם שעלתה בי אי-ודאות, הזכרתי לעצמי למה בחרתי בדרך הזו מלכתחילה. האם באמת שווה לי להקריב חלקים מעצמי כדי לזכות בעוד לקוח שלא מתאים לי? האם שווה לי להשתיק את הלב שלי כדי לקבל הנהון מהקהל הרחב? התשובה, שוב ושוב, הייתה שלא. אני מעדיף להיות עצמי לגמרי, ולהסתכן שיבינו אותי רק חלק – מאשר להיות חלקי, ולדעת שמה שמבינים הוא לא באמת אני.
זה לא אומר שהפחד נעלם לגמרי. אפילו עכשיו, בכותבי את המכתב הפתוח הזה, יש בי קול קטן שתוהה: ואולי מישהו יחשוב שזה שטויות. אולי מי ששומע "עידן פוסט-נישה" יגחך ויאמר שאני סתם מתרץ חוסר מיקוד. הקולות הללו, אני מכיר אותם היטב. למדתי לחייך אליהם, כי אני יודע מאין הם באים: מהרצון הישן לרצות, להתאים, להיות "בסדר" בעיני כולם. הרצון הזה אנושי וטבעי – הרי כולנו זקוקים לאישור במידה זו או אחרת. אבל היום הוא כבר לא המנהל שלי. היום, הפחד בשבילי הוא לא אויב אלא מורה דרך – בכל פעם שהוא מופיע, אני יודע שאני כנראה סוטה מהשביל הצר והבטוח, ודווקא בכך צומח משהו חדש.
אפילו בתוך המשפחה שמעתי קולות מודאגים. אמא שלי, מתוך אהבה ופחד לגורלי, אמרה לי פעם: "נדב, למה לך להקשות על עצמך? פשוט תבחר משהו אחד ותהיה הכי טוב בו, יהיה לך יותר קל ככה." היא התכוונה לטוב, אבל המילים שלה הדהדו בי כעוד אישור לכך שלא מבינים אותי. אבא שלי התלוצץ חצי ברצינות: "נדב שלנו מחליף מוצרים כמו גרביים, העיקר שיהיה מאושר." צחקתי יחד איתו, אבל בפנים תהיתי אם האושר שלי באמת מובן להם. כשהקרובים לך לא לגמרי מבינים מה אתה עושה, אתה עלול להתחיל לפקפק בעצמך.
היו רגעים קשים, בואו לא נדמיין שהכל מושלם. היו פעמים למשל ששיווקתי סדנה רוחנית-עסקית שהכנתי מכל הלב, ונותרו מקומות ריקים. אולי חלק מהקהל העסקי שלי נבהל מהמילה "רוחנית". זה כאב – הרגשתי שאולי נתתי יותר מדי מעצמי, שעירבבתי עולמות באופן שהרחיק אנשים. בפעם אחרת, שיתפתי משהו אישי שלי בניוזלטר עסקי ומעל 30 אנשים ביטלו הרשמה באותו יום. ישר חשבתי: "למה הכנסת אישי לתוך הדבר הענייני הזה?" אבל אחרי רגע עצרתי. הזכרתי לעצמי: מי שביטל כנראה לא היה הקהל הנכון לי ממילא. ואולי דווקא השיתוף האישי הזה סינן אותם החוצה כדי לפנות מקום לאחרים שמסוגלים להכיל אותי השלם.
ולא רק באינטראקציה עם קהל – גם בפנים היו מערבולות. היו ימים שראיתי קולגה שהפכה למובחנת מאוד בנישה שלה, וכל העולם הריע לה, וחשבתי: "אולי בכל זאת עדיף היה לבחור מסלול אחד ברור." מעט קנאה התגנבה, וקצת ספק. אבל בכל פעם כזו, חזרתי הביתה – תרתי משמע. פתחתי את היומן שלי, קראתי את מה שכתבתי לעצמי בתחילת הדרך: "אם אהיה נאמן לעצמי, ההצלחה תבוא בצורה שלה. ואם לא, לפחות אחיה בשלום עם הלב." המשפט הזה היה ועודנו העוגן שלי.
בהדרגה, ככל שהתמסרתי לדרך השלמה יותר, גיליתי עוד משהו מופלא: כן, אולי היו כמה אנשים שלא הבינו, ואיבדתי הזדמנויות מסוימות כי המסר שלי פחות "פשוט". אבל במקביל, הרווחתי הרבה יותר – את עצמי. והגיעו האנשים הנכונים, שהמסרים המורכבים דווקא קסמו להם. גיליתי שכשאני אמיתי, אני מושך את מי שרוצה את האמת הזאת, ומרחיק את מי שלא מוכן לה. וזה בסדר.
אז נכון, לא כל יום זוהר. היו רגעים של בדידות, תחושה שלא כולם מדברים את "השפה" שלי. אבל אז קרו דברים יפים: אנשים חדשים נכנסו לחיי – קולגות שחשו בדיוק כמוני, לקוחות שכתבו לי "משהו בגישה שלך דיבר אליי". הבנתי שכשאני מאיר כמו שאני, אני בעצם כמו מגדלור: הספינות הנכונות ימצאו אותי. ולא, אולי לא יהיו אלפי ספינות, אבל אלו שיגיעו – באמת רוצות לעגון פה, באמת צריכות את האור הזה.
בסוף היום, הבחירה הייתה ועודנה: לצמצם כדי להיות נוח לעיכול – או להתפרש כדי להיות אמיתי. ואני בוחר באמת. זה שווה לי את רגעי אי-הוודאות, את הפחדים. כי כשאני קם בבוקר, אני יכול להסתכל במראה ולחייך, בידיעה שאני חי את חיי לפי הכללים של הלב שלי, לא לפי חוברת ההוראות השחוקה של "שיווק 101".
עכשיו, כשהמילים האלה פרושות מול עיניך, אני רוצה לפנות אליך באופן הכי אישי וישיר. כן, אליך – אותו עצמאי או אותה יוצרת, אותו יזם או אותה אשת תוכן שמרגישים "מחוץ למשבצת". יכול להיות שאת עומדת מול המסך עכשיו, מהנהנת עם דמעה בזווית העין, או שאתה קורא את המילים ומרגיש הקלה קטנה בלב: "אני לא לבד". אז זהו, שאת/ה ממש לא לבד. אני כותב את המכתב הזה לעצמי, אבל לא פחות – לך, לכם, לכל מי שהלב שלו גדול יותר מכל כותרת שאי פעם ינסו להדביק עליו.
אני כותב לך היום את המכתב שאני עצמי הייתי צריך לקרוא לפני שנים. מכתב שהיה גורם לי להבין שאני לא משוגע ולא לבד, ושדווקא יש בזה יופי. ככל שיותר מאיתנו, "פוסט-נישתיים" אם נקרא לזה כך, ידברו ויפעלו בגאווה, אולי יום אחד גם המנטורים והיועצים ישנו את המנגינה. אולי בעתיד ילמדו צעירים שכמה שתחומי העניין שלהם רבים – ככה גם הפוטנציאל שלהם לתרום ייחודי.
אגב, מאז שהתחלתי לדבר על זה בגלוי, גיליתי שאני לא היחיד. יותר ויותר קולגות, לקוחות וקוראים פנו אליי בשנה האחרונה ולחשו (ולעתים צעקו) בהתרגשות: "ככה גם אני מרגיש! שנים שאני מנסה להתאים את עצמי, ולא מבין למה זה לא עובד לי." ראיתי את הברק בעיניים שלהם כשהם קלטו שהם לא לבד. זה נתן לי כוח אדיר – להבין שאנחנו לא סטייה שולית, אלא חלק מתנועה רחבה יותר שרק מתחילה. אולי כולנו החלוצים של נורמה חדשה, שבה מותר ורצוי להיות רב-ממדי.
אז המכתב הזה הוא חיבוק מילולי. הוא בא להגיד: זה בסדר גמור שאת/ה לא נכנס/ת למשבצת צרה. יש בך עולמות שלמים, וזה לא רק בסדר – זה נפלא. העולם אולי מקל עלינו אם אנחנו פשוטים להגדרה, אבל העולם גם זקוק נואשות לאנשים מורכבים ויוצאי דופן שיראו לו דרכים חדשות. לא נולדתי כדי להיות כותרת. אני טקסט מתמשך. מה שנכון לי, נכון גם לך: נולדת להיות סיפור חי ונושם, נולדת להתפתח, לשנות פרקים, להפתיע.
אולי את גם וגם: גם עורכת דין וגם משוררת, גם אמא וגם יזמת חברתית. אולי אתה גם וגם: גם מתכנת ביום וגם מוזיקאי בלילה, גם איש של אנשים וגם אוהב להתבודד ולחשוב. אולי אתם מחליפים כובעים בהתאם לעונה ולמוזה. אני רוצה לומר לכם – זה לא אומר שאתם מבולבלים. זה לא אומר שאין לכם "מותג" או שאין לכם מקום בעולם תחרותי. להפך. זה אומר שהמותג שלכם הוא אנושי, עשיר וייחודי ממש כמוכם.
אני מזמין אתכם, ממש כפי שאני מזמין את עצמי בכל בוקר מחדש, לבחור באומץ. האומץ להיות מי שאת/ה, בלי להתנצל. לדבר בקול שלכם, גם אם הוא מערבב סגנונות ושפות. לשווק את מה שיש לכם להציע, גם אם זה לא נכנס לקטגוריה הברורה. לספר את הסיפור השלם שלכם, כי יש מי שזקוקים לשמוע אותו כדי לקבל אישור לסיפור השלם שלהם.
אני לא מבטיח שזה קל. אבל מניסיוני, זו הדרך היחידה לחופש אמיתי. בתחילת הדרך אמרתי לעצמי: "אם אצליח בזה, אהיה חופשי. ואם אכשל – לפחות אכשל בתנאים שלי, כאני עצמי." היום, לאחר שכבר צעדתי כברת דרך בעידן הפוסט-נישה, אני יכול לומר בלב שלם: לא רק שלא נכשלתי – למעשה, זכיתי. הרחבתי את הגדרות ההצלחה שלי. גם אתם יכולים. אתם יכולים להגדיר הצלחה בצורה שונה – לא רק במספר העוקבים או גובה ההכנסות, אלא קודם כל בשאלה האם אתם נאמנים לעצמכם, והאם היצירה שלכם מבטאת את כל מי שאתם.
בסופו של יום, השנים יעברו בכל מקרה. העסק יגדל ויתפתח, הקריירה תתפצל או תשנה צורה כך או אחרת. השאלה היא איך נרגיש בתוכנו לאורך הדרך. האם נהיה שלווים, ביודענו שדיברנו את האמת שלנו? האם נרגיש שנראינו באמת – גם אם לא כולם רואים? אני מאמין שבחרתם בדרך הזו של עצמאות ויצירה כי רציתם חופש. אז הנה ההזמנה שלי: קחו את החופש הזה צעד קדימה – היו חופשיים גם מפחד המשבצת הצרה.
זוכרים את ה"כתם המטושטש" שאותו מנטור אמר שאי אפשר למכור? היום אני יודע שאני לא כתם מטושטש בכלל – אני ציור שלם, מלא גוונים וצורות. וכל אחד מכם הוא ציור ייחודי משל עצמו. אולי לקונים של אמנות פשוטה זה מאתגר יותר, אבל לאספנים הנכונים – היצירה הרבגונית שלכם היא אוצר.
לא נולדנו כדי להיות כותרת. נולדנו להיות סיפור, פואמה, ספר מלא פרקים והפתעות. אז בפעם הבאה שמישהו יתעקש לדרוש מכם כותרת, חייכו ותגידו: "אני בעידן הפוסט-נישה. אני כותב/ת את הספר שלי, והוא לא מסתכם במשפט אחד." מי שצריך ומוכן באמת להקשיב – יישאר לקרוא את כל הפרק, אולי אפילו את כל הספר.
ובעצם, אני מלא תקווה. אולי בעתיד הלא רחוק כבר לא יצפו מאיתנו להתכווץ כדי להתקבל. אולי יעריכו אותנו דווקא על המורכבות שלנו. אני רוצה להאמין שבעוד עשור, כשישאלו ילד או ילדה "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?", הם יוכלו לענות בביטחון "הרבה דברים" והמורה תחייך ותגיד "נפלא". זה העולם שאני שואף אליו – עולם שמקבל בני אדם כיצירות מורכבות, עולם שבו כבר לא שואלים רק "מה המקצוע שלך?" כאילו יש לך רק אחד, אלא מתעניינים "מה הסיפור שלך?" ומתענגים על כל הגוונים והניגודים שבך.
אני מאמין בך. העולם מחכה שתופיע/תופיעי במלואך ותאיר אותו בצבעים הייחודיים לך.
באהבה גדולה,
נדב דהן
זה נשמע גדול ומפוצץ, אבל בהסתכלות לנקודת הפתיחה שלי בחיים והדרך שעברתי, היום אני חי את החלום שחלמתי בכיתה ג’. ולא כי עשיתי אקזיט, הרווחתי מיליונים או שאני חי בנוודות מסביב לעולם, ממש לא. אלא כי אני חי בחופש אמיתי בכל תחום בחיים שלי. מהעסקי, הכלכלי ועד התודעתי והמנטאלי.
אני נשוי לעדי, אבא לאלרוי וסול, מאוהב בחיים שבניתי לעצמי וחי את החלום. כל יום מחדש.
כל שנותר לכם, הוא פשוט להצטרף אליי.
