מנטור כ"מראה מהלכת":

איך השראה נוצרת דרך השלכה חיובית ומה זה אומר על אחריות מנטורית

פתחתי פעם שיחה עם מישהו שאמר לי – "נדב, אתה לא מבין מה אתה בשבילי. כל פעם שאני קורא אותך, אני מרגיש שאני רואה בי עוד חלק שיכול, שמותר לו, שאולי גם אני".

האמת? זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים – וגם הכי מסוכנים. כי ברגעים כאלה, אנחנו הופכים ממישהו רגיל – למראה. לאייקון. לשלט חוצות של השראה.

ואני רוצה לדבר איתכם על זה באמת.
כי מנטור טוב, מורה, מנהיג – כל מי שנמצא בעמדת השפעה – הוא קודם כל מראה מהלכת.
לפעמים אתם מעוררים השראה לא בגלל מי שאתם, אלא בגלל מה שאנשים רוצים לראות בכם. בגלל ניצוץ פנימי שמבקש להתגלות, והשתקף רגע דרך הנוכחות שלכם.
וזה, חברים, אחריות כבדה. לא תמיד זוהרת.

רגע, איך זה קורה בפועל? מה זאת השראה דרך מראה?

תראו, יש תופעה מוזרה:
הקהל לא באמת רואה אתכם. הוא רואה את עצמו דרככם.

הפסיכולוגיה קוראת לזה "השלכה חיובית": אני פוגש מישהו שמזכיר לי חלום ישן, או שאני מזהה בו משהו שלא הרשיתי לעצמי להאמין שאני מסוגל אליו. ואז – במקום להודות שיש בי את זה – אני שם עליו את כל הזוהר:
הנה, הוא אמיץ. הוא גאון. הוא מגניב. הוא מצליח. הוא השראה.

נכון, לפעמים זה מגיע לערצה – ואז, שימו לב, זאת כבר לא השראה.
השראה זה כוח שמדליק אותי מבפנים. ערצה? זה כבר כוח שמוציא אותי החוצה, מפסיק להאמין בעצמי ומתחיל לפסל אליל.

פה מתחיל "סיכון ההשתקפות":
כשאתם הופכים בעיני מישהו לדימוי של שלמות, לאייקון שכולו וואו – הוא שוכח את עצמו.
ואתם? עלולים להאמין לשלט החוצות שלכם, במקום להמשיך להיות בני אדם.

הסיפור של המראה: למה אנשים רואים בעצמם את מה שהם רואים בך

תשאלו את יונג, את החסידות, או את כל מי שנגע פעם בלב של מישהו אחר – כולם יגידו אותו דבר:
אנחנו רואים באחר את מה שמודחק או חבוי בנו.
הצל – וגם הזהב.
הפחדים – וגם הפוטנציאל.

אצל יונג זה מנגנון נפשי עתיק: "השלכה". אני פוגש מישהו, רואה בו תכונה עוצמתית – ובמקום להודות שגם בי יש ניצוץ כזה, אני משליך עליו את כל הפנטזיה.
זה לא תמיד רע – להפך. לפעמים רק ככה אדם מסוגל להאמין שהוא עצמו יכול.
אבל אם לא תתפוס בזמן? תקום לך קהילת מעריצים, אבל גם תמצא עצמך כלוא בפוזה לא אנושית.
מכירים את המורים הרוחניים, ה"גורואים", שלפני רגע היו חבר'ה מהשכונה – ופתאום אף אחד לא מעז לדבר איתם בגובה העיניים?
הפכו למראה ענקית, שכל אחד רואה בה את מה שהוא הכי היה רוצה להיות.
רק שאז, כל מגרעה קטנה מתפרשת כבגידה. וכל חולשה – כסוף העולם.

מה קורה כשמשליכים עליך השראה? מה עושים עם זה?

בואו נוריד רגע את כל הפילטרים:
מנטור, מאמן, מנהיג – כל אחד שמצליח להצית אש אצל אחרים – חווה את זה.
הקהל מתחיל לראות בו משהו גדול יותר, ולפעמים גם לדרוש ממנו להיות מושלם.
וזה מתחיל במסרים קטנים:

  • "הלוואי והייתי יכול כמוך…"

  • "יש בך משהו שאין לאף אחד אחר…"

  • "אתה נותן לי אמונה…"

וכאן מגיע תפקיד המראה:
להחזיר את האור לאדם שמולך.
להזכיר לו – "מה שאתה רואה בי, נמצא גם בך".
וזה לא סתם משפט יפה. זאת שליחות אמיתית.
כי התפקיד האמיתי של מנטור זה לא להיות פסלון על המדף, אלא לעזור לכל אחד לראות את עצמו במיטבו.

קבלה, חסידות ומה שהרוח מלמדת על השראה

בעולם הרוח, הדיבור הזה עוד יותר עמוק.
קחו את הבעל שם טוב: "חברך הוא המראה שלך."
מה שאתה רואה באחרים, זה בעצם שיעור על עצמך.
אם אתה רואה אור – כנראה שיש בך את אותו אור, גם אם שכחת.
ואם אתה רואה חושך? זה כבר שיעור אחר.

רוצים דוגרי?
האנשים שמצליחים לגעת בכם – נגעו בנקודה שכבר קיימת בכם.
השראה היא תמיד תהליך דו-כיווני.
המנטור הוא לא מקור האור.
הוא זרז, קטליזטור, אצבע שמצביעה אל הירח – ואתם? אתם האור.

אחריות מנטורית: לא ליפול לדימוי, לא לייצר תלות

פה מגיעה הנקודה הכי רגישה:
כמה מכם מרגישים לפעמים אשמה כשמעריכים אתכם יותר מדי?
או פחד – לא לאכזב?
או, להיפך, נהנים מהפוזה, מההילה, מהמעמד?

תראו, זה פיתוי ענק.
קהל מעריץ, כפיים, מבטים נוצצים – מי לא רוצה?
אבל פה מתחילה הסכנה:
ברגע שאתה מתאהב בדימוי שלך – אתה כבר לא אתה.
אתה רק מה שהם רואים.
ומכאן קצרה הדרך לאבדון.

הסכנה השנייה – תלות.
כשהקהל מרגיש שהוא צריך אותך כדי להרגיש השראה, הוא מפסיק להאמין בכוח של עצמו.
הוא מפסיק לשאול שאלות, מתחיל להאמין שאתה "יודע הכול", שכל מילה שלך קדושה.
חברים, זה מתכון לצרות.
כי בסוף, כשאתה תעשה טעות (ואתה תעשה – כולנו בני אדם), הם יתפכחו.
ואז? כל האור שהשליכו עליך, יחזור כבומרנג – אבל בצורת אכזבה.

מה עושים? איך מנהלים השראה בריאה?

אני אגיד לכם איך אני נוהג:

  1. לזכור תמיד שאני לא מושלם.
    כל הזמן להזכיר לעצמי – וגם לכם – שאני בדרך, שאני לומד, שאני עושה טעויות.
    אם תתנו לי יותר מדי קרדיט – אחזיר לכם באותה מטבע: "חברים, אני בדיוק כמוכם, לפעמים אני עף, לפעמים אני מתרסק."

  2. להחזיר את ההשראה לקהל.
    כל מחמאה, כל מילה טובה, אני משתדל להחזיר בשאלה:
    "מה נגע בך? מה זה אומר עליך? איך אתה יכול לקחת את זה הלאה?"
    כי ההשראה האמיתית – היא לא בי. היא שלכם.
    אני רק טריגר, זרז, קטליזטור.
    את הניצוץ, את התשוקה, אתם מביאים מהבית.

  3. לשמור על גבולות, לא לייצר תלות.
    ברגע שאני מזהה שמישהו הופך תלותי, מחפש אותי בכל שאלה, רוצה שאקח אחריות על החיים שלו – אני עוצר.
    לא כי אני לא רוצה לעזור – להפך.
    כי אני רוצה שהוא יעמוד על הרגליים.
    אני כאן להחזיק מראה, לא להחזיק אנשים.

  4. להיות כנה, גם כשזה לא נעים.
    לספר על הכישלונות, על הפאשלות, על הרגעים הלא זוהרים.
    להיות אנושי.
    כי בסוף – ההשראה האמיתית היא לא בדימוי המושלם, אלא ביכולת להמשיך למרות החסרונות.

תרגול מעשי – איך להיות מראה מהלכת טובה

בואו ניקח רגע למקום הכי פרקטי –
איך הופכים השראה למנוף צמיחה ולא לעוד דימוי?

  1. זהו את רגעי ההאדרה.
    כשאתם מזהים שמישהו מגזים בהערצה, נותן לכם יותר מדי כוח – תנו לזה שם.
    תשאלו אותו: "מה אתה רואה בי שאין בך?"
    לפעמים עצם ההכרה שוברת את הדפוס.

  2. הפרידו בין הדימוי למציאות.
    שתפו גם צדדים פחות נוצצים.
    ספרו על הדרך, לא רק על התוצאה.
    שימו דגש על מה אתם לומדים, לא רק מה אתם מלמדים.

  3. החזירו את הכוח לבעליו.
    בכל אינטראקציה – נסו להראות לאדם שמולכם איך מה שהוא רואה בכם, קיים בו.
    "אתה אומר שאני אמיץ? בוא ניזכר ברגעים שבהם אתה היית כזה."
    הערצה זה מעגל – תנו לה להסתובב בחזרה למי שצריך.

  4. עודדו עצמאות.
    אל תעצרו באישור.
    עודדו כל אחד לקחת אחריות, ליישם, לנסות, להיכשל, להצליח – בלעדיכם.
    המבחן של מנטור טוב? כשהתלמיד כבר לא צריך אותו.

כשהמראה מתנפצת

לא צריך ללכת רחוק.
תשאלו כל מנטור שעבד עם אנשים לאורך זמן –
יום אחד תגלו שמישהו העריץ אתכם בעיוורון, ואז התאכזב, התאפס, התרחק.
לא קל.
ראיתי מנטורים שהתמכרו לתפקיד האליל – ובסוף, כשנפלו, הקהל הפך עוין, כועס, פגוע.
ראיתי גם את ההפוך:
מנטורים שהחזיקו מעמד, סיפרו את האמת גם כשהייתה קשה, והחזירו לאנשים את הכוח.
אלה המנטורים שאתם רוצים להיות.
אלה הדמויות שבנו אנשים – לא תלו בהם אנשים.

עקרונות לדרך: השראה, דימוי, ציפיות, אחריות

בואו נסכם:

  • השראה היא ניצוץ. דימוי זה מה שאתם עושים מהניצוץ הזה.

  • דימוי מייצר ציפיות – לפעמים לא ריאליות.

  • ציפיות מייצרות אחריות. אתם לא חייבים לעמוד בכל ציפייה, אבל אתם כן אחראים למה שתעשו איתה.

  • אחריות של מנטור אמיתי היא להחזיר את כל המעגל חזרה אל הקהל.
    לא להשאיר את ההשראה בידיים שלכם – אלא להבעיר אותה אצל כל מי שפוגש אתכם.

תרגיל אישי – תכל'ס, עכשיו אתם

קחו רגע, תזכרו בפעם שמישהו ראה בכם משהו ענק, מעבר למה שהרגשתם באמת.
איך הרגשתם?
מה עשיתם?
האם התמסרתם למחמאה?
האם ניסיתם להחזיר לו את האמון בעצמו?
עכשיו, כתבו לעצמכם:
איך בפעם הבאה תוכלו, במקום רק ליהנות מההערצה, להפוך אותה למנוף שמרים את האדם שמולכם?
מה תעשו אחרת, מתוך אחריות, אהבה וענווה?

לסיום – השראה זה לא שלי, זה שלכם

חברים,
כל מה שאתם רואים בי – זה רק מראה.
האור שראיתם בי – היה שלכם.
אני כאן כדי להזכיר לכם את זה שוב ושוב.
אני לא אליל, לא גורו, לא קוסם.
אני פשוט אחד מכם, שמוכן להחזיק מראה – גם כשזה לא תמיד נוח.

השליחות שלנו כמנטורים, כמנהיגים, כבני אדם שרוצים להשפיע?
לא לאסוף קהל מעריץ.
לא ללקט לייקים ושבחים.
אלא לגעת בכל אחד, ולהזכיר לו את הכוח שבו.
להבעיר את הניצוץ, ואז לתת לו לבעור –
גם בלעדינו.

כי השראה היא תמיד, אבל תמיד, מהלך פנימי.
החכמה היא לדעת – מתי להיות מראה, ומתי לדעת להעלים אותה,
כדי שכל אחד יוכל לראות – את עצמו.

אהבתם? שתפו

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp

תפריט נגישות