אני זוכר בוקר מסוים שבו פתחתי את הפייסבוק אחרי כמה ימים של שקט מצדי.
בעוד שאני נחתי לרגע וניסיתי להתנתק מהמרדף היומיומי, הפיד שלי התמלא בפוסטים נוצצים:
קולגות מפרסמים הישגים חדשים, מתחרים משיקים מוצרים, כולם נראים עסוקים ונוכחים בכל מקום.
בתוך דקות התחלתי להרגיש את הדקירה המוכרת הזאת בבטן – תחושה שאני מפספס משהו,
שאולי בזמן שאני הייתי שקוע בעצמי, העולם הדיגיטלי דהר קדימה בלעדיי.
ברגע הזה עלתה בי המחשבה: “מה אם אני פשוט נעלמתי? מה אם השקט שלי מתפרש כחולשה,
וכולם שוכחים אותי?” הפחד הזה, שמוכר לרבים מאיתנו כ-פומו (FOMO – Fear of Missing Out, פחד מהחמצה),
הציף אותי. אבל אז, דווקא מתוך אותה תחושת החמצה, הבזיקה בי תובנה חשובה שהפכה אחר כך לעיקרון מנחה בחיי העסקיים:
פתאום הבנתי שהשיטפון של העדכונים וההישגים של אחרים יוצר אצלי עומס יתר של מידע ורגשות.
לא מדובר בפחד אמיתי שאחמיץ אירוע גורלי אחד, אלא בתחושת הצפה – יותר מדי קולות, יותר מדי השוואות, יותר מדי רעש.
הבנתי שמשהו עמוק יותר מתחבא מתחת לפני השטח של הפומו הזה:
זו לא הבעיה שלי שפספסתי עוד פוסט או טרנד – הבעיה היא שכבר איבדתי את השקט הפנימי שלי בתוך כל ההמולה הזו.
באותו בוקר, במקום לרוץ ולנסות להדביק את הפער, עצרתי.
הנחתי את הטלפון בצד, נשמתי עמוק, ושאלתי את עצמי: מה בעצם אני מפחד להחמיץ?
הרי אם כולם ממשיכים לדבר ולצעוק, אולי דווקא עכשיו הזמן שלי להקשיב בשקט.
ההבנה הזו סימנה עבורי את תחילתו של שינוי: לעבור מתודעת חוסר שמונעת מפחד,
לתודעת שפע שמבוססת על שקט וביטחון עצמי בדרך שלי.
בעולם השיווק הדיגיטלי של היום, נדמה שכולם נלחמים על פירורי תשומת הלב האחרונות ברשת.
הרשתות החברתיות הפכו לזירה רועשת וצפופה: כל פוסט צריך להיות יותר בולט,
כל סרטון צריך לזעזע או להצחיק יותר מקודמו, וכל כותרת מתחרה על הטון הכי חריף.
זו תרבות של רעש בלתי פוסק – מבצעים בצרחות, הבטחות מנופחות, וסילוף המציאות כדי לייצר עוד "באזז".
כבעלי עסקים, אנחנו מופצצים במסרים שאם לא נהיה שם בחוץ, בקול רם ובכל הערוצים,
פשוט לא נספר. נאמר לנו בין השורות (ולפעמים ישירות): "אם לא תצעק, לא ישמעו אותך."
אני זוכר ששמעתי פעם עצה ממומחה שיווק: "תפרסם לפחות 3 פעמים ביום, אחרת האלגוריתם ישכח ממך".
המסר ברור – מי שלא מייצר רעש ללא הפסקה, כביכול לא קיים.
התוצאה? בעלי עסקים עצמאיים מרגישים שהם חייבים להתאמץ ללא הרף,
להמציא את עצמם כל בוקר מחדש בפוסט "ויראלי" חדש, גם כשאין להם באמת משהו חשוב לומר.
זה מוביל לשיווק שנראה לעיתים קרובות מאולץ, שטחי, שמתבסס יותר על כמות מאשר על איכות.
התרבות העסקית הרועשת גובה מאיתנו מחיר כבד.
ראשית, היא שוחקת אותנו נפשית. המרדף המתמיד אחר הקליק הבא, הלייקים, והתגובות יכול להתיש ולערער את הביטחון העצמי.
כשכל יום אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ש”מצליחים יותר” ברעש גדול, קל להרגיש "אולי אני לא עושה מספיק" או "למה העסק שלי לא מרגש ככה?".
שנית, הרעש המתמשך הזה מבלבל גם את הקהל.
כשכולם צועקים, למי מקשיבים באמת?
הגולשים נעשים קהי חושים; הפיד שלהם מלא בהבטחות חסרות כיסוי ובהצעות "חד-פעמיות" שכל יומיים חוזרות על עצמן.
בסופו של דבר, האמון נשחק – גם באותם משווקים וגם בעצם הפלטפורמה.
ישנה גם השלכה עמוקה יותר: בתוך הסערה הזו, הקול האישי והאותנטי שלנו עלול ללכת לאיבוד.
כשאנחנו מרגישים חייבים להתאים את עצמנו לווליום של אחרים, אנחנו מתחילים לסנן ולשטח את המסר שלנו כדי להתאים לתבנית הרועשת.
אולי נוותר על ניואנסים, נמעיט בערך הסיפור האישי, או נגזים בדברים רק כדי "לעמוד בתחרות".
וכך, מבלי לשים לב, אנחנו מאבדים חלק מהזהות המקורית של העסק שלנו,
את מה שהופך אותנו לייחודיים באמת.
הביקורת שלי על התרבות הזו אינה סתם תלונה – היא קריאת השכמה.
אי אפשר לבנות עסק בריא ובעל קיימא כשאנחנו פועלים על טורבו 24/7 רק כדי להישמע.
הרעש כופה עלינו קצב לא טבעי.
זו תרבות שמעודדת כמות על חשבון איכות, הופעה חיצונית על חשבון ערך ממשי.
ובמרדף הזה אחר עוד ועוד תשומת לב, אנחנו עלולים לשכוח למה יצאנו לדרך מלכתחילה – כדי לספק ערך, לפתור בעיה, לשנות לטובה חיים של אנשים, בדרכנו הייחודית.
אז בתוך כל הרעש הזה, מתחילה לחלחל בי ההבנה: אולי יש דרך אחרת.
אולי אפשר לנהל עסק דיגיטלי מצליח בלי לצעוק כל הזמן, בלי להשתתף במירוץ החימוש הבלתי נגמר של תשומת הלב.
בדיוק מהמקום הזה מתחילה להתגבש התובנה על עשייה שקטה – אבל לפני שנצלול אליה, כדאי שנשאל: מהו הפחד האמיתי שמניע אותנו לחשוש כל כך מלהיעלם ברעש?
כשצללתי עמוק יותר לשורשי הפחד שתקף אותי באותו בוקר, הבנתי שהחשש הוא הרבה מעבר לפספוס של ידיעה כזו או אחרת.
ה”פומו” שאני (ורבים אחרים) חווים אינו באמת פחד מלפספס אירוע ספציפי – הוא פחד מלאבד את הקצב האישי שלי.
בתוך הסחרור של הרשת, כשהכול בתנועה מתמדת ומהירה, מתגנב החשש: "ואם אני לא אשאר בקצב?
אם העסק שלי יתפתח לאט יותר, האם זה אומר שאני נכשל? האם הלקוחות ישכחו אותי?"
התרבות הרועשת מלמדת אותנו למדוד את עצמנו לפי השעון של אחרים.
אנחנו רואים יזם שהגיע להישג מסוים "בזמן שיא", ומשווים זאת לדרך שלנו.
אם מישהו אחר השיק מוצר חדש תוך חודש ואנחנו צריכים שלושה, מיד מתעורר בנו ספק – האם אנחנו איטיים מדי?
הפחד האמיתי כאן הוא לא מה שאותו אדם השיג, אלא מהמשמעות שאנחנו מייחסים לפער הזה בקצב:
שאולי משהו לא בסדר אצלנו. שאנחנו "מאחור" במרוץ המדומה הזה.
האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש מקצב טבעי שונה.
יש עסקים שפורצים מהר כסטארט-אפ טכנולוגי, ויש כאלה שגדלים בהדרגה, אורגני, כמו עץ יציב שמכה שורשים עמוק.
אבל כשהפיד שלנו מציג רק את השיאים – את הגידול המהיר, את הסיפורים ה"מהירים" – אנחנו מאבדים פרספקטיבה.
נדמה לנו שאם לא נחווה גם אנחנו צמיחה מטאורית בין לילה, פספסנו את הרכבת.
וכך, במקום לכבד את התהליך הייחודי שלנו, אנחנו מנסים לכפות על עצמנו קצב חיצוני, לא לנו.
הפומו האמיתי הוא בעצם פחד לאבד את עצמנו בתוך המרוץ.
זה החשש שאם נלך בדרך שלנו – בקצב שמתאים לנו – העולם ישאיר אותנו מאחור.
זו תחושה כמעט קיומית: שאם לא נרוץ כמו כולם, אולי לא נתקיים בתודעה הציבורית בכלל.
אבל הנה הפרדוקס: דווקא הניסיון לרוץ בקצב של מישהו אחר הוא מה שמרחיק אותנו מהיעדים שלנו.
כשאני מתעלם מהצרכים והקצב שלי ורודף אחרי הקצב של אחרים, אני מתיש את עצמי,
מאבד את היצירתיות ואת התשוקה שהניעו אותי מלכתחילה. בכך, אני למעשה מחמיץ את הדבר החשוב ביותר –
את ההזדמנות להתקדם בדרך שהיא בריאה ומתאימה לי, בקצב שבו אוכל להתמיד לטווח ארוך.
ההבנה הזו התחילה לחלחל אצלי: המירוץ היחיד שחשוב באמת הוא המירוץ של עצמי עם עצמי.
מה הטעם "להוביל" במירוץ שלא בחרתי להשתתף בו מלכתחילה?
הרי אם אאמץ את הקצב שלי, את הדרך שנכונה לעסק ולחיים שלי,
לא באמת אוכל "להישאר מאחור" – כי אני כלל לא נמצא על המסלול של אחרים.
במקום מרוץ השוואתי, זה הופך למסע אישי.
וכאשר רואים את הדברים כך, מתפוגג חלק גדול מהפחד.
ברגע שאנחנו מבינים שהקצב האישי שלנו הוא נכס ולא נטל,
אנחנו יכולים להתחיל לשחרר את האחיזה של הפומו בנו.
כבר לא מדובר ב"להדביק את הפער" עם העולם, אלא בלוודא שאנחנו מתקדמים בביטחון וביציבות בדרך שלנו.
וכשאנחנו בשלום עם הקצב שלנו, אפשר להתחיל לחפש דרך חדשה לעשות דברים – דרך ששמה את השקט במרכז ולא את הרעש.
מתוך ההבנות האלו נולדה אצלי גישה חדשה לניהול העסק והחיים: אני קורא לה "עשייה שקטה".
במבט ראשון, המושג הזה עשוי להישמע כמו סתירה – הרי בעסקים למדנו שצריך לעשות והרבה, אז איך עשייה יכולה להיות "שקטה"?
אבל למעשה, עשייה שקטה אינה חוסר עשייה. היא עשייה שנובעת מתוך שקט פנימי, מתוך כוונה והקשבה, ולא מתוך פאניקה או דחיפות תמידית.
כשאני מדבר על "שקט", הכוונה היא למצב תודעתי רגוע וממוקד.
במקום לתזז את עצמי לכל כיוון ולפעול מתוך לחץ, אני בוחר לעצור, לנשום, ולהתחבר למה שבאמת חשוב עכשיו.
זה דומה לאמן שפורש רגע לאולפן שקט כדי ליצור, במקום להיות כל הזמן בהופעה מול קהל.
בעשייה השקטה, אני מאפשר לעצמי להקשיב: להקשיב לעצמי – לערכים שלי, לחזון, לאינטואיציה – וגם להקשיב ללקוחות ולקהל שלי ברוגע, בלי להיבהל מכל טרנד רגעי.
מתוך ההקשבה הזו, הפעולות שאני עושה נעשות יותר מדויקות, כמעט כמו ירייה חדה למטרה במקום מטח יריות אקראי לכל כיוון.
ה"עשייה השקטה" יושבת על העיקרון של זרימה טבעית.
במקום לדחוף בכוח ולנסות לשלוט בכל משתנה, אני לומד לתת לדברים לקרות בקצב שלהם, תוך שאני נוכח ועירני להזדמנויות.
זה מזכיר לי את התובנה שגיליתי בעבר במסגרת מה שאני מכנה "עצלנות חכמה":
לא עצלנות במובן של חוסר אכפתיות או וויתור, אלא עצלנות כבחירה מושכלת לא לבזבז אנרגיה איפה שלא צריך.
עשייה שקטה פירושה להתמקד בעיקר ולא בטפל, לעשות פחות פעולות – אבל כאלה שבאמת משמעותיות.
כשפעלתי ברעש ובדחיפות בעבר, פעמים רבות מצאתי את עצמי עסוק מאוד אבל לא בהכרח מקדם את מה שחשוב.
לוח המשימות היה מלא, הראש רץ 200 קמ"ש, אבל בסוף היום שאלתי את עצמי: מה באמת עשיתי היום שמקדם את המטרות העמוקות שלי?
בעשייה השקטה, הפוקוס משתנה: האיכות גוברת על הכמות.
יכול להיות שביום מסוים אעשה רק דבר אחד מרכזי – למשל אעבוד שעתיים בריכוז על כתיבת פרק לספר, או אצור מערך שיעור חדש לאקדמיה שלי –
וזהו. בלי עשר מטלות קטנות שגורמות לי להרגיש "פרודוקטיבי" למראית עין, אבל בפנים מרוקנות אותי.
הדבר המדהים שגיליתי הוא שכאשר אני פועל מתוך השקט, אני למעשה יעיל יותר ויצירתי יותר.
ברגע שהמחשבות נרגעות מהרעש, מתפנה מקום לרעיונות חדשים, לפתרונות מחוץ לקופסה.
במקום לפעול על אוטומט או חיקוי של אחרים, מתחילה לבצבץ מקוריות – הקול שלי, הסגנון שלי, הייחודיות של העסק שלי.
וזה בדיוק העניין: עשייה שקטה יוצרת נוכחות אחרת.
זו נוכחות שלא נמדדת בכמה פעמים צייצתי בטוויטר היום, אלא בכמה אמיתית ומחוברת הייתה כל פעולה שלי.
זו נוכחות של אדם שבטוח בדרך שלו, ולכן לא צריך לצעוק.
אפשר לדמות את זה למדורה:
אפשר לזרוק המון קש ולקבל להבה גדולה לרגע, עם הרבה פיצוצים ורעש, ואפשר לשים גזע עץ יציב שנותן חום ואור לאורך זמן.
הרבה מן השיווק שאנחנו רואים היום הוא בערימת קש מתלקחת – מרשים לרגע ואז דועך.
עשייה שקטה דומה יותר לגזע עץ שבוער באיטיות ובעקביות.
הוא אולי לא מרעיש כמו פיצוץ, אבל הוא מחמם ומאיר באופן יציב ומתמשך.
דרך העשייה השקטה, הבנתי שאפשר להיות פרודוקטיבי ורלוונטי גם בלי להיות תמיד במרכז הבמה.
אפשר לתת לעשייה שלנו לדבר בעד עצמה – בפרויקטים איכותיים, בתוצרים בעלי ערך, ביחסים טובים שנבנים עם הזמן.
כשאנחנו מתבססים על שקט פנימי, אנחנו מקרינים ביטחון.
והביטחון השקט הזה מושך אנשים הרבה יותר מכל צעקה.
איך נראה שיווק בעידן העשייה השקטה?
למראית עין, המילה "שקט" ושיווק לא מסתדרות יחד – הרי שיווק נתפס כפעילות שמטבעה חייבת למשוך תשומת לב.
אך שיווק בלי רעש אינו שיווק בלי נוכחות; הוא שיווק שמבוסס על אנרגיה, תדר וקשר אמיתי במקום על ווליום וכפיית מסרים.
כשאני אומר "אנרגיה", הכוונה היא לכוונה והרגש שמאחורי המסר.
מסר שיווקי יכול להיאמר בשקט יחסי, ובכל זאת להיות עוצמתי מאוד אם הוא טעון באנרגיה הנכונה.
לדוגמה, פוסט אותנטי שבו אני משתף תובנה אישית או סיפור כנה מהדרך שלי,
עשוי לגעת בלבבות יותר ממודעה מהוקצעת שצועקת סיסמאות.
למה? כי האנרגיה שעוברת בו היא של אמת, של אכפתיות, ולא של "מכירה בכל מחיר".
כשאנחנו פועלים מתוך שקט פנימי, האנרגיה שלנו בשיווק הופכת מזמינה במקום דוחפת.
אנחנו לא מתחננים לתשומת לב – אנחנו מציעים ערך ומשאירים מרחב לאנשים לבוא מעצמם.
"תדר" הוא ביטוי מעט מופשט, אבל אפשר לחשוב עליו כעל ה"ויברציה" או האווירה שהמסר שלנו משדר.
לכל עסק ולכל אדם יש תדר משלו – שילוב של ערכים, סגנון, וטון.
כשאנחנו מתאמים את השיווק שלנו לתדר האמיתי שלנו, אנחנו באופן טבעי נמשוך את האנשים שנמצאים על אותו גל.
במקום לנסות לרצות את כולם (ולזעוק כדי להגיע לכולם),
השיווק השקט מתמקד בלדבר ברור וחזק אל אלו שה"תדר" שלהם תואם.
זה אומר שלא תמיד ננסה להתחרות על הקהל ההמוני ביותר, אלא על הקהל הנכון ביותר לנו.
וכשהקהל הנכון שומע מסר שמדבר אליו, אפילו אם הוא מוגש בטון שקט ובוטח – הוא מקשיב.
להבדיל מרעש כללי שעובר ליד האוזן, תדר מדויק חודר עמוק.
אבל אולי החלק החשוב ביותר הוא הקשר האמיתי.
שיווק שקט שם את הדגש על בניית מערכות יחסים במקום על עסקאות מהירות.
זה אומר להכיר את הקהל שלך, לתקשר איתו, ליצור אמון לאורך זמן.
במקום להפגיז במודעות לכל עבר, אני משקיע בלדבר עם האנשים שכבר מתעניינים, לענות להם על שאלות, לתת תוכן בעל ערך אמיתי גם בלי קשר מיידי למכירה.
התוצאה היא קהילה קטנה אולי, אבל מחוברת מאוד.
אלה אנשים שירגישו שהם מכירים אותי ואת המסר שלי לעומק, ולכן כשהם יהיו מוכנים – הם גם יהפכו ללקוחות בשמחה, או ימליצו לאחרים מפה לאוזן.
אני זוכר שבאחד המבצעים שערכתי בעסק שלי, החלטתי ליישם בדיוק את הגישה הזו.
במקום קמפיין פרסום אגרסיבי ויקר, פשוט שיתפתי את חברי הקהילה שלי בשלושה פוסטים אישיים,
כאלה שכתובים בגובה העיניים ומדברים על הצורך שאותו מוצר פותר ועל הסיפור שמאחוריו.
בלי "טריקים" ובלי כותרות מצועצעות – רק כנות וחיבור.
התוצאה הדהימה אפילו אותי: תוך כשבוע, אותם שלושה פוסטים שקטים יחסית הניבו מכירות בהיקף שלא נפל משום קמפיין רועש שעשיתי בעבר.
זה היה שיעור חשוב: כשאתה פועל בתדר הנכון ומציע ערך אמיתי, מי שצריך לשמוע – ישמע.
שיווק בלי רעש הוא בעצם שיווק עם המון קשב ורגש.
הוא מניח שהלקוחות הם בני אדם חכמים שמרגישים אנרגיה, שמזהים אמת.
במקום לצעוק עליהם, אנחנו מנהלים איתם שיחה.
במקום לפחד "שלא ראו אותנו", אנחנו סומכים על כך שהנוכחות האותנטית שלנו תבלוט בפני מי שחשוב.
וכן, לפעמים זה אומר שהמספרים היבשים (לייקים, עוקבים) יהיו צנועים יותר ממי שמשתמש בכל הטריקים לרדוף אחרי כולם – אבל הערך של כל עוקב, כל לייק, וכל תגובה, יהיה גבוה לאין שיעור.
אנשים יגיבו כי באמת אכפת להם, לא מתוך רפלקס חולף.
בסופו של דבר, שיווק המבוסס על אנרגיה, תדר וקשר אמיתי מחזיר אותנו למהות:
תקשורת בין בני אדם.
זה להזכיר לעצמנו שבצד השני של המסך יש אנשים, ולא רק "קליקים".
וכשנותנים כבוד לאינטליגנציה וללב של הקהל, הוא מחזיר לנו כבוד ואמון.
שיווק כזה יוצר לא סתם לקוחות לעסק, אלא אוהדים, שגרירים, שמרגישים חלק ממשהו בעל משמעות.
איך מתרגמים את כל הרעיונות הללו לפרקטיקה יומיומית?
להלן כמה כלים ושגרות שעוזרים לי – ואולי יעזרו גם לכם – לבנות עסק שפועל בשקט ובביטחון עצמי:
כלים ושגרות אלו עוזרים לבנות עסק שמרגיש בטוח במסלול שלו.
הם משמשים כעוגנים שמחזירים אותנו לשקט ולמיקוד, גם כשרעשי הרקע מנסים להסיח.
בהדרגה, הבחירות הללו מצטברות לתרבות עסקית פנימית חדשה – תרבות של ביטחון עצמי, סבלנות ואמון בתהליך.
לפני כמה חודשים, אחרי יום עבודה, ישבתי לבדי במרפסת הבית כשבריזה קלה נושבת.
בדרך כלל, הרגעים האלה היו "זמן השלמה" עבורי – רגע לתפוס את הנייד ולבדוק מה פספסתי,
אולי לכתוב עוד פוסט קטן כדי להזכיר לעולם שאני כאן.
אבל באותו ערב משהו היה שונה.
הטלפון היה לידי, והאינסטינקט הרגיל שלי אמר לי: "נו, תבדוק, תראה אם יש תגובות, אולי כדאי להעלות משהו לפני שכולם ילכו לישון."
ובכל זאת, נשארתי לשבת, מביט בשמיים שהאפירו לאט.
הרגשתי בתוכי מאבק קטן: הצד שרוצה להוכיח, להיות תמיד בתמונה – מול הצד העייף, שרק מבקש שקט.
ברגע ההוא עצרתי ושאלתי את עצמי בכנות: מה יקרה אם לא אוכיח כלום הלילה?
מה יקרה אם פשוט אהיה נוכח כאן, לעצמי, בלי לעדכן אף אחד?
התשובה שהגיעה מבפנים הייתה שקטה אך כל כך ברורה: שום דבר רע לא יקרה. להפך.
נשמתי עמוק, ונזכרתי בכל הפעמים שכן הרשיתי לעצמי להרפות –
איך העולם לא קרס, ואפילו לעיתים קרובות דברים טובים קרו דווקא כששחררתי.
נזכרתי בהודעת תודה מרגשת שקיבלתי לא מזמן מאחת מחברות הקהילה שלי.
היא כתבה לי: "נדב, אתה לא מכיר אותי אישית, אף פעם לא הגבתי או בלטתי,
אבל התכנים שלך שינו לי את התפיסה. בזכותך הפסקתי לפחד שאני לא מספיק טובה, והעסק שלי סוף סוף מתחיל לזוז בקצב שלי. תודה על מי שאתה ומה שאתה משתף."
כשקראתי את המילים האלו לראשונה, הבנתי עד כמה ההשפעה האמיתית שלי אינה תלויה בכמה אני צועק על קיומי.
הנה אדם שהושפע עמוקות מהנוכחות השקטה שלי ברשת, אפילו מבלי שראיתי אותה.
אותו רגע היה עבורי כמו חיבוק חם ללב: הוכחה שאין צורך להוכיח.
ישבתי שם במרפסת, נתתי לטלפון להישאר דומם, והרגשתי כמו משקל כבד יורד מהכתפיים.
הבנתי שאני לא חייב לרוץ לשום מקום, לא חייב לסמן וי על עוד "הישג" נראה לעין לפני סיום היום.
המחשבה הזאת כמעט הביאה דמעות של הקלה לעיניים שלי.
כי אחרי שנים של עשייה, שאיפה והישגיות, סוף סוף הרשיתי לעצמי פשוט להיות.
להיות מי שאני, עם כל מה שכבר עשיתי ועם מה שעוד יקרה בקצב שלו,
בלי צורך לתלות את הערך שלי בפוסט, בלייק או במספר אפסים בדו"ח החודשי.
ברגע האינטימי הזה, הבנתי לעומק את מה שכתבתי ואמרתי לאחרים:
ששקט הוא לא חולשה, הוא עוצמה רגועה.
שאני יכול להיות נוכח עבור עצמי ועבור הקהל שלי גם כשאני לא "מפיק רעש".
זו הייתה תחושה של חופש.
חופש מהתלות באישור חיצוני מתמיד, חופש לחיות ולנהל עסק בתנאים שלי.
מתוך החופש הזה נולדת יצירה אמיתית – כזו שבאה מהלב, ללא פחד, מלאה באמונה.
זה נשמע גדול ומפוצץ, אבל בהסתכלות לנקודת הפתיחה שלי בחיים והדרך שעברתי, היום אני חי את החלום שחלמתי בכיתה ג’. ולא כי עשיתי אקזיט, הרווחתי מיליונים או שאני חי בנוודות מסביב לעולם, ממש לא. אלא כי אני חי בחופש אמיתי בכל תחום בחיים שלי. מהעסקי, הכלכלי ועד התודעתי והמנטאלי.
אני נשוי לעדי, אבא לאלרוי וסול, מאוהב בחיים שבניתי לעצמי וחי את החלום. כל יום מחדש.
כל שנותר לכם, הוא פשוט להצטרף אליי.
