אני רוצה לחלוק אתכם וידוי אישי על משהו שלא מרבים לדבר עליו. לפני 7 שנים, כשהסתיים קמפיין מימון ההמונים לספר הראשון שלי בהצלחה מסחררת, הייתי אמור להרגיש על גג העולם. הגשמתי חלום – מאות אנשים תמכו, הספר יצא לאור, והוכחתי לעצמי (ולעולם) שאני מסוגל. דמיינתי שאהיה מוצף בשמחה וגאווה במשך שבועות.
אבל המציאות הפתיעה אותי. ימים ספורים אחרי חגיגות הניצחון, מצאתי את עצמי יושב בשקט בסלון, מול העותקים הראשונים של הספר, ומרגיש תחושה מוזרה ולא צפויה: ריקנות. במקום סיפוק עמוק, בתוכי נפער חלל שלא ידעתי להסביר. לרגע הייתי מבולבל: איך זה ייתכן? הרי השגתי את מה שרציתי – אז למה בתוך תוכי הרגשתי ריק?
זו הייתה תחושה מטלטלת. רק כעבור 6 שנים, בכתיבת הספר השני שלי, "תורת העצלניזם", למדתי להתמודד איתה בצורה אחרת לגמרי – אבל לכך עוד נגיע בהמשך.
כשהצבתי לעצמי את היעד הגדול ההוא, הייתי בטוח שברגע שאשיג אותו אהיה מאושר באמת. השקענו חודשים של עבודה קשה, חלמתי על רגע הניצחון וחשבתי שאז הכול יסתדר: הביטחון העצמי ינסוק, השקט הפנימי יגיע, ואחיה בתחושת סיפוק מתמשך.
אנחנו רגילים לדמיין שברגע שנכבוש את הפסגה – נרגיש שלמים. אבל אחרי שהגעתי לפסגה שלי, גיליתי אמת אחרת. האופוריה התחלפה מהר מאוד בריקנות. פתאום לא הייתה מטרה גדולה לרדוף אחריה, היום-יום שאחרי ההישג הרגיש מוזר וחסר כיוון. במקום התלהבות וביטחון, הופיעה איזו תחושת "זהו? ככה זה מרגיש?".
הריק שאחרי ההצלחה הוא פרדוקס שקשה לדבר עליו. הרי הצלחה אמורה להביא אושר, לא ריקנות – אז אף אחד לא מזהיר אותנו מפני הריק הזה, וכשהוא מופיע קשה להודות בו. אני זוכר שהתביישתי להרגיש כך: איך אני מעז לחוש ריקנות אחרי שכל כך הרבה אנשים האמינו בי ותמכו בי? אז שתקתי. כלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים בער בי סימן שאלה גדול.
בדיעבד הבנתי שלתחושה המבלבלת הזו יש גם צד פיזיולוגי וגם צד נפשי. בזמן ההצלחה עצמה, המוח שלי כנראה הציף אותי בדופמין – אותו כימיקל שאחראי לתחושת העונג וההתלהבות כשאנו מגשימים מטרה. הדופמין הוא כמו זריקת אנרגיה: הוא נותן היי רגעי, אבל אחרי שהוא מתפוגג, לעיתים נשארת נפילת מתח. ואכן, אחרי שההתרגשות הראשונית חלפה, הגוף שלי נכנס למעין "ריק" כימי.
במקביל, הבנתי שיש כאן גם עניין רגשי-רוחני עמוק יותר. השגתי הישג לגוף – במובן החומרי, החיצוני – אבל הנשמה שלי לא קיבלה מזה מזון של ממש. ההישג העניק לי מדליה פיזית (ומטאפורית), אך לא מילא את הצורך הפנימי למשמעות.
נוצר פער בין מה שהגוף והאגו חגגו לבין מה שהלב והנשמה הרגישו. הגוף אומר: "הגענו לפסגה, קיבלנו פרס – נהדר!", אבל הנשמה שואלת בשקט: "זה הכול? מה המשמעות של כל זה בשבילי?".
כשאין תשובה טובה לנשמה, התחושה הריקה מתחילה לחלחל. ואז, באופן כמעט אוטומטי, אנחנו מנסים למלא את הריק הזה על ידי מרדף חדש. הרי אם לא התמלאתי מההישג הזה, אולי אני פשוט צריך יעד גדול יותר, נכון? כך לפחות חשבתי בתת-מודע: התחלתי כבר לחפש את ה"דבר הבא" לרדוף אחריו, בתקווה שהוא יביא את התחושה שחסרה לי.
אני חושב שהרבה מאיתנו מכירים את זה: ברגע שמשיגים יעד אחד, מיד מציבים את היעד הבא, גבוה יותר – כמעט בלי לקחת נשימה. המרוץ נמשך כי אנחנו לא יודעים דרך אחרת.
כך מצאתי את עצמי, זמן קצר אחרי ההצלחה, כבר שוב במרדף – מנסה להימנע מלהרגיש את הריק דרך השגת עוד הישג. אבל עמוק בפנים כבר התחלתי לחשוד שמשהו בגישה הזו לא עובד לי באמת.
המשבר הקטן הזה הכין את הקרקע לתפנית גדולה בחיי. הבנתי שאם אמשיך לרדוף אחרי עוד ועוד יעדים בלי לעצור, לעולם לא אחוש מלא באמת. הייתי צריך לשנות גישה. וכך נולדה בהדרגה הגישה שאני קורא לה היום "תורת העצלניזם".
אולי השם נשמע משעשע, אבל מאחוריו יש רעיון רציני: להפסיק את המרדף האינסופי ולהתחיל לחיות אחרת. תורת העצלניזם מדברת על הצלחה מסוג חדש – הצלחה שבאה מתוך מנוחה, מתוך חיבור לעצמנו, ולא מתוך לחץ תמידי.
במקום לקום כל בוקר עם עוד רשימת מטרות לכבוש, התחלתי להתאמן על עשייה מתוך מנוחה – לעשות דברים מתוך רוגע, לתת לעצמי מנוחה בלי רגשות אשם, ולהבין שדווקא כשאני רגוע ומקשיב לעצמי, העשייה שלי אפקטיבית ומשמעותית יותר. למדתי לתרגל חיבור פנימי – להקשיב פנימה: מה באמת חשוב לי? מה אני מרגיש עכשיו? לאן אני רוצה להתפתח? – במקום לרוץ אוטומטית אל היעד הבא כי "צריך".
במילים אחרות, הפסקתי את המרדף המתמיד ואימצתי את הרעיון של פעולה מתוך הוויה. החלטתי לתת למי שאני בהווה – לערכים ולתחושות שלי – להוביל את העשייה, במקום לתת לתחושת חסר להכתיב לי את הקצב.
זה לא קרה ביום אחד, וזה לא אומר שפתאום הפכתי לעצלן שלא עושה כלום. להיפך, המשכתי לפעול ולעבוד, אבל מנקודת מוצא אחרת: יותר נינוחה, יותר קשובה לעצמי. והדבר המדהים הוא שככל שפעלתי יותר מתוך מנוחה והוויה, כך הרגשתי יותר משמעות וסיפוק בעשייה שלי – עוד לפני שראיתי בכלל תוצאות חיצוניות.
כשניגשתי לכתוב את הספר השני שלי, "תורת העצלניזם", כבר הייתי אדם קצת אחר. הפעם, בניגוד לפעם הראשונה, ניסיתי ליישם את מה שלמדתי על בשרי. הכתיבה עצמה הפכה עבורי למסע של ריפוי וגילוי – לא רק אמצעי להגיע לעוד ספר ביד.
לא הייתי בלחץ "לסיים ולהוציא לאור כמה שיותר מהר". להיפך, אפשרתי לעצמי לכתוב בקצב שנכון לי. היו ימים שזרמתי בהם על הכתיבה שעות ארוכות, והיו ימים שנתתי לעצמי לנוח – לצאת להליכה, לחשוב, למלא מצברים.
אפילו לאחר שסיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה, לא מיהרתי לרוץ ישר לבית הדפוס. השארתי לעצמי זמן לנשום, לעבד את הפרקים מחדש, ולוודא שהספר מבטא באמת את מה שהתכוונתי לומר. (למען האמת, חלק בי גם חשש מעט לחזור למירוץ של ההוצאה לאור – אבל הפעם הקשבתי לחשש והבנתי שהוא טבעי.)
במהלך התהליך הזה קרה דבר נפלא: המשמעות חזרה. עם הספר השני הבנתי שהמשמעות האמיתית לא נמצאת רק ביעד הסופי – היא בתהליך עצמו. היא ביכולת שלי ליהנות מכל שלב, ולחבר בין המטרה לבין מי שאני באמת רוצה להיות.
במילים אחרות, הפעם לא ויתרתי על הנשמה בדרך להישג. להפך – נתתי לה להוביל. כל פרק ופרק שכתבתי היה משמעותי בפני עצמו, לא רק עוד משימה בדרך לקו הסיום.
כשסיימתי את כתיבת "תורת העצלניזם", הרגשתי כמובן גאווה ושמחה, אבל גם תחושה אחרת, חדשה: רוגע. לא הייתה אותה נפילת מתח חדה, כי במובנים רבים כבר חשתי מסופק עוד לפני שהגעתי לסיום הרשמי. כשנהניתי מהדרך ונתתי לה ערך, ההגעה ליעד הייתה מתוקה אך לא דרמטית – יותר כמו חיבור אחרון בפאזל מאשר זינוק חד.
זה לא שההצלחה החיצונית כבר לא חשובה לי – כמובן שאני רוצה שהספר יגיע להרבה קוראים וישפיע. אבל הפעם, אני יודע שבלי קשר למספרים, הרווחתי משהו יקר ערך במסע היצירה עצמו.
את כל זה אני כותב לכם מהלב, כי אני יודע שאני לא היחיד שחווה את התחושות הללו. אם גם אתם – כעצמאים, יוצרים, אנשי תוכן או יזמים – הרגשתם את הפרדוקס הזה, שהגשמתם יעד גדול ובכל זאת בפנים אתם קצת ריקים, חשוב לי שתדעו: אתם לא לבד, ואתם לא "לא בסדר".
לפעמים דווקא רגעי השיא מדגישים לנו את החסר. זו לא חולשה או כפיות טובה – זה טבע האנושיות שלנו. אבל מכאן יש לנו בחירה: אפשר לרדת מהמירוץ התמידי ולנסות דרך חדשה. אפשר לעצור לרגע, לנשום, ולהביט פנימה. לגלות איך אפשר לעבוד וליצור בצורה שממלאת אותנו במשמעות וסיפוק אמיתי לאורך כל הדרך – לא רק כשהגענו ליעד.
אני מזמין אתכם לנסות את הגישה הזו בחיים שלכם. את כל התובנות האלה ארזתי לתוך הספר החדש שלי, "תורת העצלניזם". הספר הזה נכתב מכל הלב, בדיוק כדי לעזור למי שמרגיש שהוא כל הזמן רודף – לעצור, ולבחור בעשייה אחרת. עשייה שמתבססת על הוויה, על מנוחה ועל חיבור לעצמכם, במקום עוד ריצה מתישה.
אם משהו במה שסיפרתי כאן נגע בכם, אשמח מאוד שתיתנו לספר השני שלי הזדמנות ללוות אתכם. בעיניי, הוא הרבה יותר מספר – הוא הזמנה למסע משותף לשנות את הדרך שבה אנו פועלים ומשיגים.
הגיע הזמן להפסיק לרדוף, ולהתחיל לחיות ולעבוד אחרת.
זה נשמע גדול ומפוצץ, אבל בהסתכלות לנקודת הפתיחה שלי בחיים והדרך שעברתי, היום אני חי את החלום שחלמתי בכיתה ג’. ולא כי עשיתי אקזיט, הרווחתי מיליונים או שאני חי בנוודות מסביב לעולם, ממש לא. אלא כי אני חי בחופש אמיתי בכל תחום בחיים שלי. מהעסקי, הכלכלי ועד התודעתי והמנטאלי.
אני נשוי לעדי, אבא לאלרוי וסול, מאוהב בחיים שבניתי לעצמי וחי את החלום. כל יום מחדש.
כל שנותר לכם, הוא פשוט להצטרף אליי.
