יש משפט אחד בתרבות היפנית שיכול לשבור לכם את כל מערכת ההפעלה העסקית.
המשפט הזה לא קשור לאופטימיזציה, לא למספרים, לא ל-KPI, ואפילו לא ליעילות.
הוא מתייחס לכל אותם רגעים בחיים – ובעסק – שבהם אנחנו מסתכלים על משהו פגום, ישן, סדוק, לא שלם, וחושבים לעצמנו: “צריך להחליף, לשפץ, ללטש, להסתיר”.
אבל אז, ביפן, דווקא ברגע הזה, נכנסת לתמונה פילוסופיה עתיקה ועקשנית:
וואבי–סאבי. היופי שבחוסר שלמות.
בואו נדבר על זה.
אם הייתם נכנסים אליי למשרד של הסוכנות שיווק שהייתה לי עד לפני כמה שנים, הייתם רואים משהו אחר לגמרי.
לוחות חזון, שורות קוד על הלוח, אפס בלגן, הכל מצוחצח – כולל הלוגו על הקיר.
חשבתי שככה נראה עסק מצליח: הכל במקום, כל תהליך מדויק, כל מייל נכתב בפונט אחיד.
רק שאז, בין כל הניסיון לשלמות, הרגשתי ריקנות. משהו שם היה מת.
באותה תקופה הייתי משוכנע שכל עוד אשמור על שלמות חיצונית – העסק ירגיש נכון.
לא הבנתי שהניסיון להסתיר סדקים יוצר קירות – לא רק במשרד, גם בלב.
הכל היה מתוקתק, אבל בפנים – הרגשתי כמו קערה יפה בלי סיפור.
כשהחלטתי לפרק את הסוכנות ולהתחיל לבנות את “עסקים עצלנים”, לא היה לי מושג לאן אני הולך.
רק ידעתי שנמאס לי לחפש שלמות ולרדוף אחרי אסתטיקה מזויפת.
עם הזמן, גיליתי שבכל מהלך עסקי שבו הסכמתי לחשוף את ה”בלתי מושלם”, דווקא שם קרה הקסם.
דווקא כשהראיתי את הסדקים, החששות, המקומות הלא גמורים – פתאום נוצר חיבור.
הלקוחות, החברים, אפילו אני עצמי – התחברנו למה שבאמת קורה, לא למה שמנסים להציג.
היום, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין:
הדברים שבאמת השאירו חותם – אלה המקומות שלא ניסיתי להסתיר.
זה לא סיפור על קערת תה יפנית – זה סיפור על איך הייתי צריך לפרק את כל מה שחשבתי שהוא “עסק”, ולבנות מחדש, בלי לפחד להראות את הסדקים.
דווקא שם, בגילוי הפגמים, נולדה זהות עסקית אמיתית – והיום, זאת ההגדרה שלי לעסק חי.
וואבי–סאבי זו דרך חיים, אבל גם גישה עסקית רדיקלית שלא תלמדו בשום קורס יזמות.
הבסיס שלה:
כל דבר בעולם ארעי.
כל דבר לא מושלם.
וכל דבר – בטח אתם, בטח העסק שלכם – כל הזמן בתהליך.
לא סיימתם, לא תסיימו, וזה בדיוק מה שיפה.
המונח עצמו מורכב משתי מילים עתיקות:
ואבי – פשטות, מינימליזם, חיים קרובים לטבע.
סאבי – יופי של הזמן, ההתיישנות, הפגמים, והסיפור שנחרט בחומר.
ביחד – אתם מקבלים גישה שמנפצת את כל השקרים של האינסטגרם: לא “חדש זה טוב”, לא “פוליש זה הצלחה”, לא “מסר חד זה מותג”.
בעולם של וואבי–סאבי, מה שמושלם – חשוד.
מה שיש בו סיפור, שבר, גיל, סדק – מקבל כבוד.
אני אוהב להבין כל רעיון מהשורש, לא מהסימפטום.
הוואבי–סאבי צמח ביפן של ימי הביניים, בימים שאף אחד לא דיבר על מיתוג, אלא על הישרדות.
באותם ימים, חכמי הזן – אותם נזירים שחיו קרוב לטבע, בפשטות ובצמצום – התחילו לראות יופי במה שהעולם המערבי ראה כ”לא טוב”: חפצים ישנים, בתים עקומים, קירות סדוקים.
הם לקחו את התפיסה הזו, והפכו אותה לאמנות.
וזה לא נשאר בספרים – זה נכנס לארוחות, לטקסי התה, לאדריכלות, ובעיקר – ללב של התרבות היפנית.
הדמות הכי משמעותית? סן נו ריקיו.
המאסטר הגדול של טקס התה, האיש שלימד את היפנים – ולמעשה את כולנו – שכשהאורחים באים לבית, צריך לא רק ללטש ולנקות, אלא גם להשאיר כמה עלים יבשים בגינה.
ככה, בכוונה. שתהיה תחושת טבע. שתישאר עדות לזמן שחולף.
הסיפור המפורסם על ריקיו?
כשהוא התבקש לנקות את הגינה לקראת טקס, הוא עבד שעות. סידר, הבריק, הכל היה מושלם.
ואז – בכוונה – ניער את עץ הדובדבן.
העלים נפלו, פיזרו כאוס עדין על הקרקע.
וזהו – עכשיו היה מושלם.
כי הפגם יצר חיים.
בואו נודה על האמת: רובנו עסוקים ב”להסתיר פגמים”.
כמה מכם מחליפים לוגו כי הוא “כבר לא עדכני”?
כמה מתקנים שוב ושוב את קורות החיים, הפוסטים, התוכן באתר – כי משהו “לא מושלם”?
אני הייתי שם.
עד שיום אחד החלטתי לתת לסדקים מקום.
לספר את הסיפור האמיתי.
ופתאום, משהו התחיל לעבוד:
אנשים התחברו יותר.
שיתופים עלו.
לקוחות החלו להגיע דווקא בזכות הייחוד הלא מושלם שלי.
זה הסוד של וואבי–סאבי לעסקים:
אתם לא צריכים להעמיד פנים שהכל עובד מושלם.
תנו לסדקים להופיע – לא רק בחפצים, אלא גם בתהליכים, במיילים, בשירות.
ספרו עליהם.
כי בדיוק שם, בקצת חוסר שלמות, מסתתרת הזהות האמיתית שלכם.
ביפן, תיכנסו לבית תה מסורתי – לא תמצאו כלים תואמים, מושלמים, נוצצים.
הקערות יהיו עם שברים זהובים (קינסוגי).
הקירות – לא מחופים, אלא מטויחים גס, עם סימני הזמן.
הרהיטים – מינימליסטיים, לא מתאמצים להרשים.
אפילו בגנים – ריואן-ג’י בקיוטו, גן האבנים הכי מפורסם, נראה “לא גמור”.
חלק מהסלעים כמעט נעלמים באדמה, אין סימטריה, אין שלמות.
ולכן הוא נוגע – כי הוא מזכיר לכולנו, בכל ביקור, שגם הטבע שלנו קצת עקום – וזה בסדר.
ועכשיו קחו את זה לעסק שלכם:
האתר לא חייב להיות פיקס, התוכן לא חייב לעבור עשר הגהות, הפרסונה לא חייבת להיות אחידה.
מה שחי – חי.
מה שבאמת מרגש – נוגע בכם, לא במקצוענים מהשיווק.
אף פעם לא הייתי בטוקיו, ולא ראיתי במו עיניי קדר יפני מחבר קערה שבורה בזהב.
אבל אני זוכר היטב את הרגע שבו פגשתי בפעם הראשונה את המושג "קינטסוגי" – אותה אמנות יפנית של תיקון כלים שבורים בזהב, לא כדי להסתיר את השבר, אלא כדי להדגיש אותו ולהפוך אותו לחלק מהיופי.
ברגע שנפל לי האסימון הזה – הבנתי שזו לא סתם שיטה לתקן חפצים, אלא דרך חיים.
פתאום ראיתי שכל כישלון, כל נפילה, כל שבר שהיה לי בדרך – בעסק, בחיים, ביצירה – יכול להיות בדיוק המקום שממנו אני צומח.
זה לא אומר לקחת את כל הטעויות ולהפוך אותן למדבקה של "ככה זה, יאללה נתקדם", אלא להפוך אותן לסיפור, לזהות, למשהו שאני לא מתבייש בו, אלא דווקא גאה להראות אותו.
אם יש דימוי עסקי חזק שלקחתי מהעולם של וואבי–סאבי וקינטסוגי – זה לדעת לא להסתיר את המקומות שבהם נשברתי, אלא להפוך אותם לסימן ההיכר שלי.
כל עסק, כל בן אדם, בסוף הוא קערה שיש בה סדקים – ומה שתעשו עם הסדקים האלה, זה כל ההבדל.
אז אל תסתירו את מה שלא עבד.
תבנו עליו.
תנו לכאב מקום – כי דווקא משם יוצאים הסיפורים הכי גדולים שלכם.
בואו נרד לפרקטיקה:
תפסיקו לתקן בלי סוף.
לפעמים מה שחסר – זה מה שמרגש.
פוסט עם טעות, מייל בלי עיצוב, תמונה קצת מטושטשת – אלו הדברים שנשארים אצל אנשים.
הכניסו סיפור אישי לכל מוצר.
הדרך שבה נולד – הפגם, התהליך, השבר.
ספרו גם על מה שלא עבד, לא רק על ההצלחות.
הלקוחות שלכם לא מחפשים עוד מישהו שמנסה להיראות כמו כולם.
תעצבו מקום שנותן כבוד לזמן.
במשרד, בבית, במרחב הדיגיטלי – תנו מקום לחפצים עם עבר.
לא הכל חדש, לא הכל נוצץ – דווקא השולחן הישן, המחברת המרופטת, הלוגו הוותיק – אלו דברים שאנשים יזכרו.
תהיו נוכחים בתהליך, לא בתוצאה.
כל הזמן ללטש – זה עוצר את היצירתיות.
וואבי–סאבי אומר: תנו לתהליך לדבר, גם אם התוצאה רחוקה מהאידיאל.
תשדרו אמת, גם כשלא קל.
שתפו קושי, חוסר שלמות, מה שבאמת קורה בעסק.
דווקא שם אנשים נמשכים.
בפשטות:
אתם משדרים חום, נגישות, אנושיות.
העסק שלכם הופך למשהו שאנשים רוצים להיות חלק ממנו – לא עוד מותג שמנסה להרשים, אלא בית לאנשים אמיתיים.
תראו מה זה עושה למותגים יפניים.
תסתכלו על חברות יפניות אמיתיות, לא על הפרסומות שלהם:
הרבה מהמותגים הכי ותיקים משאירים לוגואים ישנים, מבנים שאי אפשר להסתיר את הגיל שלהם, ואריזות שאומרות “ככה זה – עברנו הרבה”.
בטקסי תה, עד היום, כלי הראקו הלא אחידים, הלא סימטריים – הם קלאסיקה.
במזון – מנת ראמן מושלמת היא זו שבה דווקא הביצה קצת נשברת, האצות עקומות, המרק נשפך קצת מהצד.
בכל אלה – המסר ברור:
אין יופי בלי זמן, אין אותנטיות בלי סדק, אין סיפור בלי קצת כאב.
אני מאמין שכל בעל עסק צריך לפחות פעם אחת לעצור, להסתכל על כל המקומות שבהם הוא מנסה להסתיר, לייפות, לשפץ – ולשאול את עצמו:
אולי שם נמצא הסיפור?
אולי שם, בפגם, מתחבאת המתנה הכי גדולה שלי?
יכול להיות שדווקא במקום שבו נשברתם – שם אנשים מתחברים אליכם באמת?
ביפן לא מסתכלים רק על אמנות.
זה נכנס לחיים:
קוד לבוש מינימליסטי, לא תואם.
בתים עם רהיטים ששרדו דורות.
אפילו נימוסים – פחות מילים, יותר כנות.
ואני אומר – העסק שלכם הוא לא מוצר מוגמר.
הוא מסע, הוא תהליך, הוא גן אבנים שעדיין נבנה.
מה שמדהים הוא שבכל שלב, גם אם אתם מרגישים שבור, מבולגן, “לא שם” – זה בדיוק המקום שבו אתם הכי חיים.
לא מפחדים לחשוף טעויות.
מציגים תהליכים – לא רק תוצאות סופיות.
מאפשרים ללקוחות לקחת חלק בדרך, לראות את הדרך מבפנים.
משאירים משהו “לא גמור” – כדי שתהיה הרגשה של המשך.
נותנים מקום לחפצים, חוויות וזכרונות ישנים כחלק מהמותג.
לא באתי לכתוב לכם עוד מאמר השראה.
הבאתי לכם את מה שהיפנים הבינו אלפי שנים לפנינו:
כל הניסיון להיות “שלם” – הוא ריק.
היופי מתחיל בדיוק במקום שבו משהו נשבר.
האותנטיות פורצת כשאתם מפסיקים להסתיר.
הסדקים הם הסיפור.
הפגם הוא הזהב.
וכל עוד אתם מוכנים להראות אותו – תגלו פתאום שמסביבכם נאספים אנשים אמיתיים, לקוחות עם לב, קהילה שמתחברת לאמת ולא לפילטר.
וזה, מבחינתי, הלקח הכי גדול שוואבי–סאבי מביא לעסק – ולחיים.
זה נשמע גדול ומפוצץ, אבל בהסתכלות לנקודת הפתיחה שלי בחיים והדרך שעברתי, היום אני חי את החלום שחלמתי בכיתה ג’. ולא כי עשיתי אקזיט, הרווחתי מיליונים או שאני חי בנוודות מסביב לעולם, ממש לא. אלא כי אני חי בחופש אמיתי בכל תחום בחיים שלי. מהעסקי, הכלכלי ועד התודעתי והמנטאלי.
אני נשוי לעדי, אבא לאלרוי וסול, מאוהב בחיים שבניתי לעצמי וחי את החלום. כל יום מחדש.
כל שנותר לכם, הוא פשוט להצטרף אליי.
